יותר משהייתה זו אכזבה, היה זה הלם.
לא ערכתי כמובן רישום מסודר של התגובות, אבל אילו הייתי צריך לדרג אותן לפי שכיחותן, אזי המשפט: ״אני לא מכיר אפילו בן אדם אחד שהצביע ביבי״, היה מנצח כמו בוז'י בסקרים.
בצר לו, פנה ציבור גדול - שלא רגיל להיות במצוקה - אל האורקלים הקבועים שלו, ערוצי התקשורת השונים, אך אבוי: מוספי סוף השבוע נכתבו עוד בטרם בחירות ונדמו למי שמשחקים ב״כן, לא, שחור, לבן״, העיקר לא להזכיר אותן. גם בתקשורת האלקטרונית, המהירה, ליקקו את הפצעים: זה לא פשוט להסביר את ״המצב״, אחרי שתוצאות הבחירות שמו ללעג את רוב מה שאמרת בשנה האחרונה על אותו ״מצב״ ממש.
הוואקום התקשורתי הזה הפך, אולי בפעם הראשונה בתולדות ה״ניו־מדיה״ בישראל, את השמאלנים לטוקבקיסטים, פוזיציה כמעט לא מוכרת במקומותינו. כל כך לא מוכרת עד שאני חייב להתעכב עליה עוד שנייה אחת: הטוקבק הוא לרוב מפלטו האחרון של הלא־מיוצג. אם ללכת עד לקצה של הסטריאוטיפ: יושב לו מר מזרחי המסורתי והשמרן בביתו שבדרום, רואה קורא ושומע את אמנון אברמוביץ', רזי ברקאי ורביב דרוקר (השמות להמחשה בלבד), מרגיש איך לחץ הדם שלו עולה - וכותב טוקבק נגד כל ה״סמולנים״ בתקשורת. לעומת זאת, למר אביב מרמת אביב אין צורך לצעוק - שהרי מרבית דעותיו משתקפות אליו היטב מעל מסך הטלוויזיה. ואז הבחירות, ההלם והוואקום התקשורתי (שמוכיח ששמאלני בלי ״דף המסרים״ של ״הארץ״ הוא אבוד יותר מחרדי בלי רב) - ופתאום מר אביב מרגיש צורך לצעוק.
הבעיה היא שהטוקבק הוא גרסת ה־2.0 של הקטטה הישנה והטובה, וכמו שאשכנזים לא יודעים להתעצבן - וכשהם כבר כן מתעצבנים הם הולכים ישר על הצוואר, ככה נראים גם הטוקבקים שלהם: מנומסים, מנומסים - ואז שוברים את הכלים.
כמו בכל מפח נפש, גם כאן הכי חשוב להראות שבעצם לא כואב לך, שבניגוד למזרחי הדביל שהצביע ביבי ויישאר תקוע איתו, לך יש אופציות. אתה הרי איש העולם הגדול - במחיר של הדירה בצפון תל אביב תוכל לרכוש נדל״ן כמעט בכל מקום בעולם, ועם הדרכון האירופי שלך (בפעם הבאה תבקש שייתנו לו את המספר שהיה על הזרוע של סבתא, ככה יהיה לך קל יותר לזכור. כלומר - לזכור אותה, שהרי בעובדה שיש לך דרכון זר אתה לא מפסיק להתרברב) אין גבול שלא פתוח בפניך.
רגע לפני שאני משתלח, חשוב לי להבהיר שהיטב חרה לי להתעורר לשחר של יום ישן ולהיווכח שאני בצד המפסיד. וכן, גם לי נפלטו, בד' אמותי, כמה קללות כחלק מהתחושה הקשה שאני חולק את הארץ הזאת עם כמה מטו מטמים שזה פשוט לא להאמין.
ואז עלה הבוקר על מדינת תל אביב: כמעט כמו בוז'י וציפי שנפגשו לקפה בחוף הצוק, קבעתי עם י' ב״טורקיז״, רק שבניגוד לצמד מהבחירות, אנחנו היינו צריכים משהו חזק יותר: גינס רדפה גינס (כל אחד והפרשנות שלו ל״בוקר שחור״, כן?) וכוסיות הנסי התרוקנו בזו אחרי זו, אבל כשהרמנו את העיניים מעל הבר, התברר שלא רק הים הוא אותו ים והליכודניקים הם אותם ליכודניקים, אלא שתודה לאל (הנה אני כבר מטמיע מטבעות לשון מסורתיים כלקח לקראת הבחירות הבאות), גם הנשים נשארו יפות והאוכל נשאר מצוין, אפילו אם התיאבון הבוקר לא משהו. העם אמר את דברו - ואני אולי לא אהבתי לשמוע, אבל נאלצתי להקשיב ולהפנים, יאללה, נקסט.
אם תרצו, מדובר בתכונה גברית קלאסית: אנחנו מסוגלים ללכת מכות, אבל בסוף להתחבק ולהסתחבק (בניגוד לנשים שיכולות לחייך חיוך מתוק, אבל לא לשכוח - שלא לדבר על לסלוח...), אבל לצערי גיליתי שדווקא במחנה ״שלי״, לא נשארו יותר מדי גברים: כל דביל נשא עכשיו בפייסבוק את מניפסט ״אני עם המדינה הזאת גמרתי״ כשהוא אוחז בדרכון הזר שלו ומיילל כמו ילדה בת 5 שמישהו משך לה בקוקו.
זה היה הרגע שבו התחלתי להתהפך על המהפך שלא היה: מה לחשוב על מישהו שמצהיר השכם והערב שהוא רוצה לחיות בשלום עם הערבים, אבל לא מסוגל לחיות עם יהודים? עד כמה הוא באמת שוחר שלום? עד כמה מצביעת מרצ, במבטא אנגלו-סקסי, מסוגלת להיחשב לליברלית בשעה שהפחד הכי גדול שלה הוא שהבת תביא הביתה פרענק?
אני מודה שלהפסיד בבחירות האלה היה באמת הרגשה מחורבנת, בעיקר משום שטעינו כבר לחוש את הניצחון, אבל לא מחורבנת כמו לגלות שרבים מחבריך, גם אם הם בוגרי קורס טיס ותואר שני, הם לא יותר מגזענים חשוכים, התווית שנהניתם כל כך להדביק לצד השני.