1.   פסח היה ועודנו החג של סבא ישראל. בליל הסדר היה אורו גובר והוא התענג מכל פסיק בהגדה, מכל חוכמה של הנכדים. נדמה שהחג נוצר בשבילו. הוא נראה כמו מלאך, קורן, עיניו הטובות מחייכות וכולו גאולה, כולו חירות ישראל. בשבילי הוא היה החג והחג היה הוא. 
 
היה לו מנהג, עוד מימי בית המעצר בלטרון שבו היה כלוא בימי המנדט ובו ערך את הסדר לפני 70 שנה בדיוק: מכיוון שבכל דור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים - גם ארבע הכוסות "תורגמו" לכוסות אקטואליות, כל אחת כנגד גאולה של אותה שנה, של אותו דור.
 
וכך, לפני 70 שנה, שתו עצירי המחתרות כוס ראשונה למען אחיהם הלוחמים והנופלים במלחמת המצווה נגד הבריטים, וכוס שנייה למען שרידי ההשמדה האירופית המשוטטים בעולם כפליטים כי שערי המולדת נעולים, וכוס שלישית למען המשפחות שבחוץ, שחוגגות את הסדר לבד, בבתים עצובים בציון הנצורה, וכוס רביעית לניצחון ישראל הלוחם לחירות.
 

וכך עשה מדי שנה. היה מוצא מה העניין הבוער (כי זה היה סבי, כולו אש אהבה לציון), באש של כאב או באש של שמחה באותה שנה. והיה מחלק אותן: כוס לגאולת הדם, משום שאין שנה שבה לא נשפך דם ישראל, בבית או בחוץ; כוס על שבויי ציון - או בדבריו: "הבצק החמיץ והשעה הוחמצה ולא נתמצתה הציונות המהפכנית הגואלת. במקום יציאת גלויות הייתה כניסת כבשנים, ובמקום שתי גדות לירדן היו שתי גדות לקישון ולירקון, ופזמון "דיינו" שלט בכיפתנו. על כן יש עוד אדמה שבויה ויש עוד יהודים בשבי".
 
וגם כוס שלישית, להרחבת הדעת, היה סבי שותה. זוהי הכוס שבעזרתה נבין מהו העולם שבו אנו שרויים, מה השלב הגאולי שבו אנו נמצאים; הכוס הרביעית היא כוס אמונים, המהללת את הכוח שיש לציונות הדתית להוציא אותנו מהמצרים, ולהגשים את הגאולה הזאת בפועל. 
 
מה יהיו הכוסות שלנו השנה? כוס גאולת הדם על טבוחי צרפת, שנפלו לשווא, ועל שלושת הנערים היפים שלנו, ועל חיילינו הגיבורים שנפלו כדי שנמשיך את מהלך הגאולה בארץ ישראל; וכוס שבויי ציון ליונתן פולארד, שכבר הרבה שנים זוהי כוסו; וכוס להרחבת הדעת, כי גם השנה הוכח שעם ישראל בריא בנפשו ויודע לבחור נכון, וגם תעצומות נפש מדהימות יש לו, וכוח של אחדות שאיש לא יוכל לה. וכוס אחרונה לגיבורים המיישבים את ארץ ישראל, למרות גלי השנאה המוטחים בהם, והם נאחזים, למרות קשיי הבירוקרטיה ואיומי הדחפורים. ולצבא שלנו, שיוצא להילחם בשם השם.
 
וכוס חמישית, היא כוסו של אליהו, מעולם לא השתנתה. כי אליהו הוא יסוד בכולנו, בכל גיל. כי הוא כוס הכיסופים לטוב, לאל. "כי הוא בלב, אליהו, והלב בטוהרו אליו יוצא. זו הכוס החמישית שעיני כל הילדים בה (ובחשאי, גם עיני הגדולים) - האם לא ממנה גם יופיין, גם טעמן של כל הכוסות?".
2.   ישראל בורח ממצרים בלילה של מכת בכורות. "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה" וצבא מצרים החל רודף אחרי עבדיו. ואז מתחוללת הדרמה הגדולה ביותר בהיסטוריה שלנו, כשבתחילתה אנחנו לכודים בין הים לבין צבא מצרים, ובסופה אנחנו בצדו השני של הים והמצרים טובעים בו. 
 
בנקודה הזאת, על פי המדרש, מבקשים מלאכי השרת לומר שירה. גוער בהם הקב"ה: מעשי ידי (כלומר, חיל פרעה) טובעים בים ואתם אומרים שירה?!". וכמה נהנים היום אנשי שמאלנו לצטט את המדרש הזה, ולומר שאין לשמוח כשהאויב שלנו נופל, כי כולנו מעשי ידיו של אותו אל. 
 
רק דבר עקרוני אחד חמק מדעתם: אלוהים גוער במלאכים ולא בבני ישראל או במשה. כי מה יש למלאכים לשמוח? הם אלו ששועבדו? הם אלו שעונו? הם אלו שהיו צריכים להרוג את בניהם? מובן שלא. אז אין להם צידוק לשמוח ולשיר, כי הם רק צופים בסרט הגדול של ההיסטוריה, וכצופים מן הצד - הם נדרשים להתנהגות אחרת מהמעורבים בו. 
 
לעומתם - משה ובני ישראל פוצחים בשירה המרוממת עד היום כל נפש יהודית, שירת הקלה, הודיה, שירת מהפך ומהפכה, שירת ניצחון, שיר נקמה. 
3.  המסמך הראשון חוץ מהתנ"ך שבו מוזכר השם "ישראל" הוא "לוח פרעה-מרנפתח", שהוא, כנראה, הפרעה של יציאת מצרים. בלוח נכתב לפני 3,200 שנה: "ישראל הושמד, אין לו זרע". 
 
"ואנו, היושבים פה בין סיני וחרמון", כותב סבא, "עדים ויודעים כי בעוד 3,200 שנה שוב ישבו בני בנינו על 'הגדה', הגדה חדשה אשר ודאי תתגבש לאחר שתתגבש חירותנו. יספרו בני בנינו על גאולתנו, תמוה יתמהו על גויים אדירים ורשעים שהכריזו על קץ ישראל, ואולי גם יתמהו על בנים מקרבנו, רשעים או תמימים, שלא רצו בגאולה או לא האמינו בה. 
 
"אם ככה נסב אל הסדר שלנו, לשולחן חירותנו, במלוא רחבות הדעת, במלוא פתחון הלב, ללא חולשת הדעת, ללא פרזון הלב, ואת כוסותינו ממלאים יינותינו, פרי אדמתנו, פרי עמלנו - ימלא גם גופנו מיין רוחנו החבויה בעומק, עד שתגאה בשירה חדשה".