כמה אופטימיות יש במילים של מאיר אריאל, שהפכו לביטוי “עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". כאילו אנחנו באמת יכולים לכל, כאילו את הנורא מכל עברנו. אבל בימים שבין פסח ופרעה ליום השואה והיטלר, אולי כדאי לחשוב שוב על השאננות האופטימית הזאת שגורמת לנו לחשוב שתמיד יהיה טוב.
נכון, באמת עברנו הכל ושרדנו, אבל זה היה תוך תשלום מחיר איום וסבל. עברנו את פרעה, עברנו את היטלר, אבל האם נעבור גם את חסן רוחאני? תחושת השאננות אל מול האיום הגרעיני היא לא במעט באשמת ראשי המוסד לשעבר, מאיר דגן, אפרים הלוי ועמיתיהם, שלא שינו את התפיסה לנוכח שינויי המציאות ועדיין רואים באיראן משטר לגיטימי ובמנהיגי מדינתה כמי שלא מעוניינים בהכחדת ישראל. משום מה הם לא מאמינים למילים של המנהיגים האיראנים עצמם, שמאז המהפכה האסלאמית במדינה ב־1979, חוזרים על אותה המנטרה שלפיה “מדינת ישראל לא צריכה להתקיים".
אם אפרים הלוי היה מאמין שאיראן רוצה בהשמדת ישראל, האם גם אז הוא לא היה מתנגד להתחמשות הגרעינית ואומר שאיראן איננה סכנה קיומית? אם ללמוד מההיסטוריה הלא מאוד רחוקה - בסך הכל 70 שנה מתום מלחמת העולם השנייה - יש להודות שהמערב לא באמת התכונן לבאות.
ב־12 בנובמבר 1940 התכנס הפרלמנט הבריטי לישיבת אבל מיוחדת לזכרו של השר נוויל צ'מברליין. הנואם המרכזי היה יורשו של צ'מברליין, יריבו הגדול ווינסטון צ'רצ'יל. בהספדו אמר צ'רצ'יל: "נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין אחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו ייכזבו והוא יהיה מרומה ונגזל בידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שנכזבו? מה היו שאיפות אלו שאותן זנח? מה הייתה אמונתו שאותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וּודאי במחיר אישי". צ'רצ'יל כנראה צדק.
אחרי שחתם על הסכם מינכן עם היטלר ב־1938, חזר צ'מברליין לארצו ואמר שההסכם הוא "סמל לרצונם של שני עמינו לא לצאת עוד לעולם למלחמה זה בזה". הוא באמת האמין להיטלר. הוא פעל מתוך פטריוטיות ורדיפת שלום, אבל היה עיוור.
מאמר ב"ניו יורק טיימס" השבוע מנתח את העיוורון של ברק אובמה ו"ההימור החצוף", שהוא לקח לדבריו, בחתימה על ההסכם. במאמר טוען פיטר בייקר, "עבור אובמה, ששאיפותיו לתקן את העולם הסתיימו פעם אחר פעם באכזבה, האפשרות לפיוס עם איראן אחרי 36 שנים נראית לפתע בת השגה, מעין דרך להצדיק את פרס נובל לשלום, שאפילו הוא סבר שהוענק לו מוקדם מדי". עד כאן הדברים הם בגדר לימוד זכות על אובמה, וגם על צ'מברליין. אבל אולי מלבד העיוורון והרצון הכן לעשות שלום, נוסף גם רגש ציני ואדישות כלפי גורלם של היהודים?
לעולם לא עוד
סבא שלי, יחיאל צבי ז"ל, ניצול אושוויץ, לא יכול היה להגיע לארץ כי שעריה היו חסומים לעלייה על פי מדיניות הספר הלבן הבריטי. הוא חיכה לסרטיפיקט ובסופו של דבר נשלח לאושוויץ ולמחנות עבודה. תוך כדי המלחמה, כשיהודים הובלו לכבשנים, היו מי שהצליחו להימלט לספינות, חיפשו מקום עגינה לספינתם במדינות רבות, ולא מצאו. חלקם הוחזרו למשרפות. גם ארה"ב לא פתחה את שעריה בפני הניצולים.
אפילו ב־1943, כשכבר היה ברור לעולם שעל אדמת אירופה מתרחשת השמדה שיטתית של העם היהודי, העולם לא עשה דבר כדי להציל יהודים. באפריל של אותה שנה התכנסו האמריקאים והאנגלים על האי הנידח ברמודה, רחוק מסיקור תקשורתי, ודנו מה לעשות ב"פליטים היהודים". תוצאות הוועידה היו מאכזבות ומגוחכות. הם לא באמת רצו להציל יהודים. הם רצו לנצח בדעת הקהל ולמנוע לחץ ציבורי ותקשורתי של ארגונים יהודים בעולם.
גם בקרב ארגונים יהודיים בעולם היו חילוקי דעות באשר לדרך שעליהם לנהוג. האם להעביר 200 אלף דולרים לרב וייסמנדל שיכול לשחד פקידים נאצים שלא להוציא משלוחים של יהודים מסלובקיה לאושוויץ או לא? האם זה ייחשב כמסחר עם האויב? בגטו וילנה ובגטו ורשה תוך כדי המרד האמיץ היו חילוקי דעות ופירוד.
כאז גם היום, אל תוך חילוקי הדעות האמיתיים משתרבבים לא פעם גם שיקולי אגו ומניעים אישיים. גם ביציאת מצרים היו מי שרצו לשוב אל העבדות. אל מול הים הגועש, כשמאחור המצרים מתקרבים, הם נחלקו באשר לטקטיקה, עד אשר משה התפלל אל האלוהים שענה לו: “מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו". כשהם הולכים כאיש אחד אל תוך הים, יש להם עוצמה שדבר לא יכול לה. ונכון, להם היה מה שאין לנו, האלוהים היה נוכח באופן גלוי כזה שלא משאיר מקום לספק. “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא". כלומר, כל אדם פשוט ראה את רצון האל.
בימים שבין פסח, יום השואה ויום החתימה על הסכם המביא את איראן רגע לפני הפצצה הגרעינית, ראוי ללמוד כמה מסקנות: מה שהיה עלול לחזור; כשאומרים לך שרוצים להשמיד אותך - תאמין; מחלוקות אישיות קיימות גם כשיש מלחמה ולעתים הן מפריעות לעם היהודי להגן על עצמו, אפילו כשההיגיון אומר שיש להתאחד. והמסקנה האחרונה - הנושא האיראני לא צריך להיות מוטל רק על כתפיהם של בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון. קול אחד לעם היהודי ומזעור ויכוחיים פנימיים הם כלי אמיתי במלחמה נגד האיום הנוכחי.
על נתניהו להקים מועצה ציבורית רחבה הכוללת יהודים מישראל ומהעולם, מכל קצווי הקשת הפוליטית, שתתעלה מעל המחלוקות האישיות. במקום לומר: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", נאמר לעולם כולו: "לעולם לא עוד".