בימי החג, כשהאקטואליה הפוליטית והמשפטית נסוגה מקדמת הבמה, זה הזמן לחזור אל השורשים, אל ראשית הדברים שיצרו את מסגרות חיינו הציבוריים ומשפיעים עליהן גם כיום.

ד"ר נתן ברון, עיתונאי ותיק, משפטן וחוקר, פרסם לאחרונה את הספר "משפט, יצרים ופוליטיקה", שעוסק במשפט שכונן בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ובמעבר החד, הרציף והמוצלח מסיום המנדט הבריטי להקמת מדינת ישראל. קו התפר בין שני האירועים האלה היה חשוב ביצירת מערכת המשפט הישראלית בימינו, שיסודותיה נטועים באותם ימים רחוקים של סוף שנות ה־04 של המאה הקודמת.

ד"ר ברון הצליח, בין השאר, לשים ידו על יומניו האישיים של ד"ר משה זמורה, נשיא בית המשפט העליון הראשון. הגם שלשונם של היומנים יבשה וטכנית, הם מהווים מקור מחקרי אותנטי ושופכים אור על האירועים שהביאו להקמתו של בית המשפט העליון.

עם תום המנדט הבריטי על ישראל, הפכה מינהלת העם לממשלה הזמנית והראשונה של המדינה. בראשה עמד דוד בן־גוריון, שהחל לעסוק במעשה המרכבה של ממשלתו שבועות רבים לפני התאריך הרשמי. עד לבחירות לכנסת הראשונה, שנערכו בינואר 1949, נקרא הגוף המחוקק "מועצת המדינה הזמנית", ובו כיהנו 37 חברים על פי החלוקה הפוליטית של היישוב.

בעוד בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים המשיכו לפעול ברצף במעבר שבין המנדט למדינה, בית המשפט העליון פסק מלהתקיים בחצות הליל של תום המנדט (15.5.1948), זאת משום ששלושה משופטיו, שהיו בריטים, שבו לאנגליה. שופט נוסף, ערבי, ברח מירושלים עם הכרזת המדינה והשופט היהודי היחיד שכיהן בבית המשפט העליון המנדטורי, השופט גד פרונקין, נפסל מלהמשיך לכהן כשופט במדינת ישראל. כך שנוצר חלל שמוסדות הממשל היו צריכים למלא, ובדחיפות.

בראשית אפריל 1948 החליט בן־גוריון, במהלך פוליטי מזהיר, למנות את עו"ד פליקס רוזנבליט (לימים פנחס רוזן), לכהונת שר המשפטים. הגם שהיה מנהיגה של מפלגה קטנה מאוד ("עלייה חדשה"), שהיה לה רק נציג אחד במועצת המדינה הזמנית, דאג רוזנבליט להקיף עצמו באנשי שלומו שמזוהים עם מפא"י.

"משפט, יצרים ופוליטיקה". חוזר אל ראשית הדברים. צילום: יח"צ

בן־גוריון ידע ששר המשפטים החדש יצטרך להתמודד עם נושאים משפטיים מפלגים, ובהם המחתרות, החרדים וגם עם הקמת בית המשפט העליון. מבחינה פוליטית היה לו נוח להטיל את התפקיד על שר שמקורו אומנם לא במפא"י, אך נאמנותו למפלגה מובטחת.

רוזנבליט, עד למינויו לתפקיד שר המשפטים, היה שותף בכיר באחד ממשרדי עוה"ד הגדולים והעשירים בארץ. הוא נחשב למשפטן בינוני, אך לפוליטיקאי מתוחכם. אחד השותפים הבכירים במשרדו היה ד"ר משה זמורה, משפטן מהולל בעל שם, שהיה מקורב לראשי מפא"י ולבן־גוריון, ומילא תפקידים ציבוריים רבים בתקופת היישוב.

למרות העובדה שזמורה היה שותפו של רוזנבליט, החליט שר המשפטים החדש למנותו לנשיא בית המשפט העליון. זו הייתה החלטה נועזת, כי כבר אז סימני שאלה בסוגיות של ניגוד עניינים והפרת אמונים ריחפו מעל מינויים מסוימים. למרות זאת, מינויו של זמורה התקבל באהדה בציבור כולו בכלל, ובקהילייה המשפטית בפרט, וארגונים טהרניים לא עתרו לבג"ץ נגד המינוי הפרוטקציונרי, הנגוע בניגוד עניינים ובהפרת אמונים.

מעיון ביומניו של זמורה ניתן להבחין בבירור איזו מערכת יחצנית, מפוארת ומתוחכמת הוא הפעיל על הפוליטיקאים ועל הקהילייה המשפטית על מנת לזכות במינוי. אילו שופט של בית משפט עליון דהיום היה מפעיל מערכת לחצים כזו, לא היה לו שום סיכוי לזכות במינוי. גם העובדה שלנשיא החדש הייתה מאהבת, ושהציבור ידע על קיומה, לא הפריעה לו לזכות במינוי היוקרתי.

באותם ימים ראשונים של המדינה עוד לא נחקק חוק בתי המשפט שכונן את הוועדה לבחירת שופטים, ו"מועצת המדינה הזמנית" הייתה הגוף שהוסמך לבצע את הבחירה. לשר המשפטים, כמו גם לנשיא החדש של העליון, היה ברור שההרכב הראשון של בית המשפט העליון חייב לשקף את הזרמים הפוליטיים שהרכיבו את הקואליציה ב"מועצת המדינה הזמנית". ואכן, הממשלה הזמנית המליצה על מינויים של עוד ארבעה שופטים לבית המשפט העליון, בנוסף לזמורה, על בסיס פוליטי מובהק: שניים למפא"י (זמורה ויצחק אולשן), ציוני כללי אחד (מנחם דונקלבלום), דתי אחד שלא היה משפטן (פרופ' הרב שמחה אסף) ורוויזיוניסט אחד (השופט מישאל חשין), שבסופו של דבר לא היה ממש רוויזיוניסט.

בית המשפט העליון פתח את שעריו באמצע חודש ספטמבר של שנת 48' ומאז הוא שם, צוק גיברלטר של המשפט והצדק הישראליים. שוו בנפשותיכם איזו סערה הייתה קמה כיום אילו המינויים לבית המשפט העליון היו על טהרת החלוקה הפוליטית, ואולם אז, בימי התום של ראשית הדרך, כל עוד המינויים נחשבו מקצועיים ואיכותיים, ההשתייכות הפוליטית של השופטים לא היוותה מחסום למינויים. וכפי שאכן הוכח, בית המשפט העליון בראשית דרכו, למרות זהותו הפוליטית הברורה לכאורה, יצר את האדנים האיתנים ואת כללי הצדק והמשפט הכל כך ברורים ויציבים, שלאורו פועל בית המשפט העליון גם בימינו אלה.