שלום אני אריה אלדד ואני היום השוטר הטוב.
אז ככה, לא ממש טוב. כי החיים מורכבים. היום מת בגרמניה גינתר גראס. מגדולי הסופרים בתקופתנו. ספרו הידוע ביותר, "תוף הפח", הסב לי הרבה שעות של קורת רוח. ואחר כך קראתי כמעט כל מה שתורגם לעברית. גראס זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1999 וביקר בארץ פעמים אחדות.
עד כאן ממש טוב. אז נתחיל מהסוף אחורה: ב-2012 פרסם פואמה בשם "מה שחייב להיאמר" ובה האשים את ישראל שהיא מסכנת את שלום העולם בגלל הנשק הגרעיני שהיא מחזיקה לדבריו. ומאידך הוא ניסה בכל כוחו למנוע ממשלת גרמניה למכור לישראל את צוללות הדולפין הדרושות לנו להגנה נגד איום השמדה גרעיני.
שנים אחדות קודם לכן הודה גראס שלא היה רק חייל בן 18 בצבא הגרמני בתום המלחמה , אלא חייל בדיביזית שיריון של הוואפן אס. אס, מה שהסתיר בהצלחה ששים שנה, אולי יחד עם שנאת ישראל שלו. דוד גרוסמן אמר פעם שספרים הרבה יותר חכמים מהסופרים שכתבו אותם.
שלום אני בן כספית ואני היום השוטר הרע
זה בא עלינו במחזוריות. בדרך כלל לפני או אחרי בחירות. תמיד מגיע הגרבוז ביש המזל, בגירסה כזו או אחרת, פעם זה היה דודו טופז, ואחר כך תיקי דיין, וגרבוז וסובול ועכשיו מצטרפת אליהם שלא בטובתה ענת וקסמן. אבל לא פחות חמור ממה שהם אומרים הוא הלינץ' שנעשה בהם אחר-כך ימים או שבועות או חודשים או דורות שלמים קדימה על ידי עדר הקרנפים הבלתי נמנע. בקיצור, אלה ראויים לאלה ולהיפך. כמה חבל שגם אלה וגם אלה, הם אנחנו.