אין לי חשק להסתתר מאחורי מילים מכובסות. אגיד את זה הכי ישיר שיש: השתמטתי משירות החובה בצה״ל. אחרי שמונה חודשים בתפקיד, שלא אני ולא המפקדים שלי הבינו מהו, בחרתי באפשרות הקלה. השתחררתי על סעיף נפשי, ואם אהיה באמת כן איתכם ועם עצמי, לא תהיה לי ברירה אלא להודות שאני אדם הרבה יותר שפוי ממה שאני עושה את עצמי. תמיד הייתי יותר שפוי מהפוזה שאותה טרחתי לטפח. אין ספק שיכולתי להישאר בצבא ולסיים את השירות כמו כולם. אבל לא חשבתי שאני כמו כולם. חשבתי שאני אחר. חשבתי שאני יצור ייחודי, ולכן אני לא צריך לעשות את מה שכולם עושים.
 

מחלת ה"לא כמו כולם" היא מחלה קשה שתוקפת אנשים עצלנים ואגוצנטריים כמוני. המחלה מתיישבת לך עמוק בתוך הראש, ובכל פעם שאתה נתקל במכשול שהחיים מציבים בפניך, היא מספרת לך שאתה לא צריך לטפס מעל המכשול כמו כולם - כי אתה אחר. לך מותר לעקוף את המכשול מהצד.
 

אני חושב שבבחינת הבגרות בספרות, כשהייתי בכיתה י"ב, פרצה המחלה. אני זוכר שישבתי בכיתה עם כל התלמידים האחרים כשהבוחנת חילקה את טופסי הבחינה. היו שם הרבה שאלות על "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון, "על השחיטה" של ביאליק ועוד כל מיני נתן זך ושות'. במקום לענות על השאלות, ישבתי וכתבתי על פני שני עמודים מדוע אני חושב שזה חטא (לא פחות מזה) לפרק יצירות ספרותיות לתשובות מוחלטות וחד משמעיות.

זה היה מין נאום ארוך שבו הסברתי מדוע אי אפשר ללמד, ובטח לא לבחון ספרות. למה עשיתי את זה? כי אני מיוחד. תלמיד עם נפש של אמן. אחר כך הלכתי וסיפרתי לכולם את מה שעשיתי, כי מה זה שווה להיות מיוחד, אם איש לא יודע על כך? ההכרה במיוחדות שלך היא חלק בלתי נפרד מהמחלה. למעשה, היא הדלק של המחלה.

"אבל תגיד את האמת", שאלה אותי אחת הבחורות מהשכבה שסיפרתי לה בגאווה על המעשה הייחודי, "בלי קשר לכל מה שכתבת על הטופס של הבחינה, ידעת את התשובות לשאלות? בכלל התכוננת לבחינה?״. ״מה זה חשוב? זה לא רלוונטי״, אמרתי. 
 

כמובן שקיבלתי ציון נכשל בבחינה, ובכך בעצם, בצורה רשמית, החרבתי את כל שנת לימודי, שהייתה שנה יקרה במיוחד. כמעט 20 אלף שקל שילמו הוריי על שנת הלימודים הזאת בבית הספר ״אנקורי״, שזה בית ספר פרטי למיוחדים עם הורים חלשי אופי. זה מדהים כמה לא עניינה אותי סוגיית הכסף ששילמו הורי לבית הספר. את רוב שנת הלימודים העברתי בבחינות בגרות מסוג אחר, במיטה של דפנה, החברה הכפר סבאית שהייתה לי אז. לימודים זה לנורמלים - לא לך, אמרה לי המחלה, אתה לא כמו כולם. נכון, עניתי למחלה, אני באמת לא צריך את הלימודים האלו, ואני בטח לא צריך את משרד החינוך בכדי לאבחן אם אני בוגר או לא.
 

אחר כך הגיע עוד מכשול. הלימודים נסתיימו והייתי צריך לעבוד כמו כולם. איכשהו מצאתי את עצמי בדרך להיות מלצר במסעדה תל אביבית יוקרתית בשם "סטפן בראון", אבל מהר מאוד גיליתי שזו דרך ללא מוצא. אחרי שעה וחצי של התלמדות, שהסתיימו בשרשרת אסונות קולינריים שהמכנה המשותף לכולם היה אני, קראה לי אחראית המשמרת ואמרה לי ש״המלצרות ואתה לא נפגשים, אין חיבור, לך הביתה״.

חזרתי הביתה והחלטתי שמרוב שאני מיוחד, אין צורך שאנסה למצוא עבודה חלופית, ושבכלל המסעדה הייתה שיעור בשבילי שממנו עולה מסקנה אחת: עבודה קבועה היא לא בשבילי. בכל רגע קשה בחיים, שבו אתה נדרש לאסוף את עצמך ולשאוב כוחות, שם בדיוק מזנקת עליך המחלה ומספרת לך כמה שאתה מיוחד, ושאין טעם שתתלכלך כמו שכולם מתלכלכים. מה שהמחלה לא אומרת לך זה שבשביל שתוכל להרגיש נקי באמת, אתה צריך קודם להתלכלך.

***
 

אני מאמין שהשירות הצבאי שלי היה הפריים-טיים של המחלה, ושאם הייתי מנצח אותה בנקודה הזאת, החיים היו נראים אחרת. אבל נכנעתי לה, פרשתי מהצבא אחרי שמונה חודשים ומצאתי את עצמי באזרחות, אחרי שלא באמת הצלחתי לסיים שום דבר בחיי. משם זה רק הלך והחמיר. המחלה מנעה ממני לראות את האמת המרה - שהפכתי ללוזר כפייתי, שלא יודע לעשות שום דבר בחייו חוץ מלוותר.
 

רק מאוחר יותר, בגיל 28, בדיעבד, הבנתי את זה. הבנתי שבצבא הייתה לי הזדמנות להינצל, אבל פספסתי את ההזדמנות הזאת בגדול, ומשם הכל הלך והתחרבן. זו הייתה הנקודה המכרעת. רגע האמת. הלימודים, הבגרויות והעבודה לפני הצבא היו משחק ילדים לעומת ההשתמטות שלי, שהפכה אותי לחולה רשמי. אני יכול איכשהו להעריך מישהו שמחליט להיאבק בגיוס שלו מסיבות אידיאולוגיות. אני גם יכול להבין מישהו שמשתמט מהצבא באנוכיות, אבל מיד אחרי שמחזיר ציוד בבקו״ם, טס לחו״ל ולא חוזר (כאן מתקיים איזשהו קיזוז הגיוני - כמו שהוא לא לוקח שום דבר מהמדינה, הוא גם לא מחזיר לה שום דבר), אבל אני לא יכול לגלות סובלנות כלפי מישהו כמוני, שלא ממלא את חובותיו למדינה, אבל נהנה מזכויותיה.

את זה הבנתי מאוחר מאוד, כאמור. פניתי לצה"ל וביקשתי להשלים את שירותי הצבאי, אולם גיליתי שזה כמעט בלתי אפשרי (למי שהשתחרר על רקע נפשי), ושבכל מקרה אני תכף מגיע לגיל שבו כבר לא מגייסים (גיל 29). גם העובדה שהיו לי רישומים פליליים במשטרה והספק מטורף של עשרות מכוני גמילה בשש שנות התמכרות, לא עזרו לי. הצבא לא קיבל אותי בחזרה. אבל ניסיתי.


חשוב לי להבהיר שלא ניסיתי להשלים את שירותי הצבאי מתוך איזה פרץ לאומני אגרסיבי. להפך, פרצים לאומניים אגרסיביים הם דבר בעייתי מאוד, וגם הם סוג של מחלה בפני עצמה. עשיתי את זה כי החלמתי. הבנתי סוף־סוף שלא יכול להיות, שפעם אחר פעם אני אחליט שהחוקים שחלים על אחרים, כמו גיוס החובה למשל, לא חלים עלי. הבנתי שאני לא כזה מיוחד, שאני אזרח כמו כל שאר האזרחים ושעלי לעשות מה שעושים שאר האזרחים.
 

באופן אישי, אני חושב שמזמן היה צריך להפוך את צה"ל לצבא שכירים (זה מוכח מחקרית שיש יותר מדי כוח אדם בצבא, ושאפשר לייעל אותו על ידי הפיכתו לצבא של חיילים עם שכר הולם עבור תפקידם), אבל אף אחד לא שאל לדעתי והמציאות היא אחרת. המציאות היא שכישראלים אנחנו חיים תחת קונספט מסוים שאליו אנחנו נולדים - יש חובות ויש זכויות, והקונספט הזה חל על כולם. גם עלי.
 

כל פעם בצפירה ביום הזיכרון אני חושב על אלו שהקריבו את חייהם כדי להגן על הגבולות שבהם אני מתגורר, ויש לי צביטה בלב. עשיתי הרבה דברים נוראיים בחיי, שנים שלמות התמקדתי בניצול ובמעשים אגוצנטריים, ועדיין כששואלים אותי אם אני מתחרט על משהו בחיי, אני עונה שרק על דבר אחד: על זה שיצאתי מהצבא. זה הדבר היחיד בחיי שלא הייתי עושה שוב. כל פעם בצפירה של יום הזיכרון, אני נזכר שאני בדיוק כמו כולם.