לעתים רחוקות אני נתקל בשאלה מהקהל שדורשת לחשוב לעומק על הדברים הבסיסיים ביותר, הדברים שנראים לי מובנים מאליהם. זה היה מעין חוג בית בניו ג'רזי, קהל מעורב של ישראלים לשעבר ויהודים אמריקאים. אחרי שפירטתי באריכות את האתגרים שעומדים מול ישראל במזרח התיכון המשתנה, סיימתי, כדרכי, באמירה שלמרות הכל - אני לא מכיר מקום טוב יותר לגדל בו את בנותי.
“את המשפט הזה אתה חייב להסביר", קם אמריקאי צעיר ושאל, “אחרי שתיארת לנו שיש מאות אלפי טילים ורקטות שמכוונים למדינה שלך, שיש מדינות וארגונים שפועלים אקטיבית להשמדת המדינה הזאת, שיש חשש סביר שבשנה הקרובה תחוו עוד מלחמה ושבנותיך עוד יידרשו לשרת בצבא - איך בעיניך זה עדיין המקום הטוב ביותר לגדל בו ילדים?"
אני פוגש המון קהלים מדי שבוע, בארץ ובחו"ל. אבל השאלה הזאת דרשה ממני לעצור ולחשב את המסלול מחדש. אולי הוא באמת צודק. אולי זה באמת
עוול לגדל ילדים בטריטוריה המטווחת ביותר בעולם, לטפח אותם עד גיל 18 - ואז לשלוח אותם לשירות צבאי. ניסיתי לרגע לדמיין איך אנחנו נראים בעיני השואל: איך זה לצפות בנו דרך הטלוויזיה, מבית מרווח בניו ג'רזי, רצים לתפוס מחסה מפני הרקטות, להביט בנו אוספים את חלקי יקירינו מאוטובוס מרוסק.
משם, זה באמת נראה לא סביר. מלב האומה שמקדשת את הנוחות המקסימלית ואת הביטחון המוחלט - כל דבר שדורש מאמץ או הקרבה נתפס כמעט כלא מוסרי. ואז נזכרתי בדברים שכתב ויקטור פראנקל, שכאסיר באושוויץ, כולו רק עור ועצמות, גילה שאין שלמות לחיים בלי סבל. עברנו כברת דרך מדהימה מאז היו הורינו אבק אדם באירופה. ולא שאני מייחל חלילה לחיים של סבל, אבל מה שפרנקל אמר, במילים אחרות, הוא שהקדמה האנושית נוצרת רק מתוך מאבק. חברה שעסוקה רק בדאגה לנוחות האישית של כל אחד מחבריה - לא תגיע רחוק.
בני האדם נותרו דומים
אז נכון שאנחנו החברה המערבית היחידה שעדיין נלחמת על קיומה. נכון ומצער הדבר שאנחנו המדינה היחידה בעולם שיש עדיין מדינות אחרות שקוראות להשמדתה. זה גובה מאיתנו, אחת לכמה זמן, מחיר כואב מאין כמוהו. אבל בואו נסתכל לרגע גם מה זה מעניק לנו. "המלחמה היא דבר מכוער, אבל לא המכוער ביותר", כתב לפני 150 שנה הפילוסוף הבריטי ג'ון סטיוארט מיל. "מוסר רקוב ופטריוטיזם מנוון המניח שדבר לא שווה שיילחמו עליו, הם הרבה יותר גרועים. אדם שחש כי שום דבר לא חשוב יותר מביטחונו האישי הוא אדם אומלל ואין לו שום סיכוי להיות חופשי, אלא אם ייהנה מהמאמץ של אנשים טובים ממנו".
בעיצומה של המאה ה-21, מקדשת האינדיווידואליזם, אלה נשמעים דברים שאבד עליהם הכלח. אבל האמת היא שבזמן שהטכנולוגיה התקדמה דרמטית
- בני האדם נשארו דומים. מהתצפית הבלתי מדעית שאני מקיים בבני אדם במצבי חירום נראה לי שהם עדיין רוצים להשתייך למשהו שחשוב וגדול יותר
מהנוחות הפרטית שלהם.
היו רגעים שחשבתי שאיבדנו את זה. כשחסן נסראללה דיבר על "קורי העכביש" אחרי הנסיגה מלבנון - חששתי שהוא צודק. אבל אז באו לבנון השנייה, ועופרת יצוקה וצוק איתן והחברה הישראלית הוכיחה שוב שהיא מוכנה להתגייס ולהילחם על קיומו של הבית הזה. כולנו שולחים את ילדינו בחשש לצבא
וכולנו תפילה שהם ישובו בשלום.
למי שמסתכל על זה מבחוץ זה נראה בלתי נתפס: מדוע שנער או נערה יבלו את מיטב שנות העלומים שלהם בארגון צבאי
שילמד אותם להרוג ועלול לדרוש מהם גם להיהרג? הנוער שלנו, שעד גיל 18 אנחנו מלטפים ומפנקים אותו כדבר היקר ביותר בעולם, נדרש בבת אחת להבין שיש דברים חשובים ממנו ובגיל צעיר לומד שיש לו גם חובות. זה אולי לא אידיאלי אבל זה לא רק רע.
ראיתי את האלטרנטיבה. ביליתי שנה באוניברסיטה אמריקאית, אחת הטובות שבהן, וצפיתי במיטב הנוער של אמריקה, שהוריו השקיעו משאבים ניכרים כדי
לאפשר לו את החינוך הזה. הם ילדים נבונים ומוכשרים, אבל את מרבית זמנם בקולג' הם הקדישו לשתיית אלכוהול ולהקאה. אחרי ארבע שנים הם אומנם
רכשו תואר מאוניברסיטה יוקרתית, אבל הם לא רכשו חברים לחיים כמו שרוכש מי ששירת בגולני או בשריון, וגם לא למדו על עצמם את מה שלומד חייל בגבעתי או בתותחנים.
מי שמסיים שירות ביחידה קרבית יודע על עצמו ועל החיים הרבה יותר מכל בוגר של קולג'. הוא יודע מה זאת חברות אמיתית. הוא יודע מה זה מאמץ,
והוא יודע שהוא מסוגל להגיע רחוק הרבה יותר ממה שהוא מדמיין. תגידו שזו גלוריפיקציה של השירות הצבאי, ואומר לכם שזה בית היוצר לאזרחים טובים
ותורמים הרבה יותר.
כן, אנחנו חברה מיליטריסטית, שלא מרצוננו, וכן אנחנו מקדשים עדיין את השירות וההקרבה. יש רבים מאיתנו ששואפים כבר לחברה שתקדש רק את
הנוחות ואולי גם היום הזה יגיע. אבל העובדה שמדי שנה החברה שלנו מקבלת אליה עשרות אלפי אזרחים חדשים שהתנסו במאמץ, למדו מהי חברות והבינו שהשמיים הם לא גבול - עומדת ביסוד הפלא שנקרא החברה הישראלית.
היא לא מושלמת. היא רבת פערים וטעונה הרבה שיפורים. אבל אם את המחצית הראשונה של שנות עצמאותנו הקדשנו לבניית היסודות להתקיים כאן, המחצית השנייה אומרת כמעט כולה שגשוג: ב-30 השנים האחרונות גדלה אוכלוסיית ישראל פי 2, אבל התוצר שלה גדל פי 10 . על אף הוצאות הביטחון, הכלכלה של ישראל הקטנה היא אחת מבין 25 הכלכלות המובילות בעולם והיא בין 20 המדינות המובילות במדד ההתפתחות האנושית.
האם אפשר היה להשיג את כל זה ללא האתגר הביטחוני? אולי, אבל לא בטוח. העובדה שהנתונים האלה הושגו על אף שנים של מאבק ביטחוני אומרת משהו
טוב על יסודות החברה הזאת.
המאבק על קיומנו גם הוא השתנה. נכון, אנחנו מוקפים בעולם ערבי/ מוסלמי שלא חי בשלום עם נוכחותנו פה - אבל שום גורם בעולם הזה לא מסוגל לאיים על קיומנו. מאז נוסדה מדינת ישראל, האיום המרכזי עליה היה החשש מפלישת צבאות זרים שיקרעו ממנה חלקים או יכבשו את כולה. כבר כמה שנים אין שום צבא זר שעומד עלינו לכלותינו וגם קשה לראות כזה בעתיד הנראה לעין.
הפוליטיקאים ואנשי התקשורת, ובתוכם אני, נוטים לא פעם ללבות את הפחדים ולהלך אימים. הרשת החברתית כולה רוטטת בחיל ורעדה למול כל ירי
רקטה או פיגוע דקירה. אבל האמת היא שמצבנו הביטחוני טוב מאי פעם. אויבינו המסורתיים התפרקו, העולם הערבי שקוע במלחמות פנימיות. יש עדיין גורמים ומדינות שמחפשים להתעמת איתנו, אבל אף אחד מהם לא באמת מציב איום קיומי על המדינה היהודית.
חברה במאבק מתמיד
ובחזרה לשאלה המקורית: האם זה באמת המקום הטוב ביותר לגדל את ילדינו? הרי כולנו, ההורים, שואפים לרפד את ילדינו וליצור להם עולם שכולו טוב.
התבוננתי בבנותי, שרצו לתפוס מחסה מהרקטות בקיץ האחרון. הן עשו את זה בטבעיות של מי שזה חלק בלתי נפרד מעולמן. לא הרגשתי שאני עושה להן עוול - להפך: הרגשתי שהן למדות מגיל צעיר שהן שייכות למשהו שהוא גדול וחשוב יותר מהן.
אין עוד מקום בעולם שבו אני יכול להסתכל על בנותי ולדעת בוודאות שגם נכדיי וניניי יהיו יהודים. ולא שאני דתי - להפך: יהודי חילוני לחלוטין שרואה
בתרבות היהודית המון ערכים שכדאי מאד לשמר אותם. היצירה התרבותית, המדעית והטכנולוגית הכל כך מרשימה שנעשתה כאן - נשענת על היסודות הערכיים של התרבות היהודית, ובחלקה גם על היותנו חברה במאבק מתמיד.
בשנת העצמאות האחרונה קיבלנו שוב הוכחה שיש עוד דור צעיר שמוכן להילחם ולהקריב כדי לשמר את הבית הזה. דור ה-Z, כפי שהוא מכונה בעולם, נטש את הסמארטפון והרשת החברתית, נכנס לעזה ולחם בגבורה עילאית. החובה שלנו כלפיהם היא לדאוג שהבית הזה יהיה ראוי להילחם עליו.
החברה הישראלית, על כל שסעיה ומחלוקותיה, מציינת השבוע 67 שנים להיווסדה. 67 הוא גיל הפרישה הרשמי לגברים במדינת ישראל. זה גיל בוגר
מספיק לחברה כדי שתביט על עצמה במראה ותחליט עבור עצמה איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת. על מה היא מוכנה להילחם ועל מה היא מוכנה
לוותר. אנחנו חייבים את זה לצעירים הבאים שנדרוש מהם להלחם ולהקריב עבורנו.