בספרו המאלף ״קיצור תולדות האנושות״ טוען המחבר יובל נוח הררי שלהיסטוריה יש כיוון. לפי הררי המנומק הידעני והאפיקורס להחריד, מדינת הלאום עתידה להיעלם. בימים בהם אנו חוגגים את עצמאותה של מדינת הלאום שלנו, יש לנו הזדמנות וחובה להניח בצד את סלעי המחלוקת בינינו, אבל מכיוון שזו בכל זאת מדינת הלאום היהודי והיכן שיש שני יהודים יש כידוע שלוש דעות, אני מציעה לשרטט את גבולות המחלוקת בצורה אחרת.
לא הפער הבלתי ניתן כמעט להבחנה בין שמאל לימין הוא הויכוח שצריך להעסיק את דורנו, אלא ההבדל המשמעותי בין אלה שמציבים את ה׳׳אני" במרכז. מה אני צריך, מה טוב לי, איך אני מגשים את עצמי, או בקיצור: שיח זכויות הפרט; לבין הצבת האחר במרכז, או האל במרכז' או בקיצור :"חובות הפרט".
לאחרונה מתרבים הקולות שיובל נוח הררי הוא הרהוט ביותר בין אלה המנסים לשכנע אותנו שהנאורות והקדמה משמעם ויתור על האמונה הדתית (הררי כתב לא מזמן במאמר כי ״אלוהים פוטר״) וויתור על הזהות הלאומית לקראת עולם שבמרכזו האדם האינדיבידואל. לכאורה בחירה בהומניזם.
כמה מפתה זה להיות בעולם שבו אין חובות. בעולם שבו כל אדם מגשים את עצמו. אבל כמה מנותק זה מהעולם שבו אנחנו חיים, עולם שבו מולנו יש לאומים המנסים להרוג אותנו ולהילחם בנו רק מפני שאנחנו יהודים (ולא, ההתנגדות המזוינת הערבית לעצם קיומה של מדינת ישראל, לא התחילה ב־67') וכמה אגואיסטי זה. אפשר לחשוב שאנחנו באחרית הימים, שבה אפשר כבר לחתת חרבותינו לאתים.
שיח זכויות הפרט הביא לרגע המקומם שהתרחש בשעה שכל עם ישראל התייחד עם חללי מערכות ישראל. או אז בגני התערוכה בתל אביב נערך טקס עם תפילות אלטרנטיביות לזכר השאהידים שנהרגו על ידי חיילי צה״ל ואלה שהתאבדו עם המטענים, ולזכר האזרחים היהודים שנרצחו על ידי אותם שאהידים ולזכר החיילים שנפגעו על ידי ארגוני הטרור. כי הרי אין לאום ואין אומה ואין אמת. יש אדם. פתאום קם עם בבוקר ומרגיש כי הוא אדם. איש איש לנפשו.
• • •
השבוע הלך לעולמו אחד מגדולי הדור של עולם התורה, רב שקשה להפריז בידענות המופלגת שלו בתורה לרוחבה ולעומקה. הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון. מדמותו המיוחדת ודרכו אפשר להבין איך מנהלים חיים מלאי משמעות. חיים שבהם האדם הוא לא המרכז אלא הכלי. חיי אמת, יושר ומוסר. נדמה לי שהתורה הזאת גם משכללת את האדם להיות טוב יותר ובאופן פרדוקסלי, להיות נאמן יותר לעצמו.
הנה כמה סיפורים שאולי ימחישו את דמותו של הרב ליכטנשטיין, כפי שסיפר לי תלמידו, הרב יוסף צבי רימון: • כשהרב היה הולך לחתונה, הוא היה רוקד. אף שהייתה כלפיו יראת כבוד גדולה. אף שהוא מבוגר ולא בגיל של חבריו של החתן, כמובן, הוא רקד במשך 40 דקות. למה? מפני שבכל רגע ורגע הוא שאל את עצמו מה התפקיד שלו. וכשהוא הלך לחתונה התפקיד שלו היה לשמח חתן וכלה. פעם אחת הייתה חתונה שבה אחרי שתי דקות הוא עזב את רחבת הריקודים והלך לדבר עם אישה זקנה. הרב לא היה איש של דיבורי סרק, ותלמידיו חשבו שאולי מדובר בתורמת של הישיבה או אשת רב חשוב שלמענה הוא זונח את המצווה לשמח חתן וכלה. אבל אז התברר שמדובר באלמנה שישבה לבד בעוד כולם רוקדים. הרב הרגיש שעכשיו התפקיד שלו הוא לשבת ולדבר איתה, שלא תהיה בודדה.
• הייתה לו תביעה מוסרית מהאדם, להשקיע את כוחותיו ומרצו לעבודת ה'. כל מה שאתה עושה תעשה לשם שמיים ותשקיע את כוחך ככל שאתה יכול, היה אומר. כשתלמידיו הלכו לצבא, לרפואה, לעריכת דין ולעולמות שונים שהם לא בית המדרש, הוא ראה בהם שליחים למען עם ישראל ולמען האנושות כולה. הם התייעצו איתו מפני שראשו היה בתורה, אבל רגליו היו נטועות במציאות. זו הייתה הראייה התורנית שלו: התורה היא שמובילה את האדם להיות טוב יותר בכלל תחומי החיים ובכל חלק מהמציאות. כפועל יוצא מכך הוא דרש מתלמידיו לא ״לחפף״ בשום דבר שהם עושים, כדי שיגדילו שם שמיים.
• הרב שילם מחיר של ממש כדי לא לסטות מדרך הישר. לפני שנים רבות אחד התורמים הגדולים לישיבה ערך תחרות בין עבודות מצטיינות של תלמידי הישיבה. כותבי שלוש העבודות הטובות היו אמורים לקבל מלגה. התורם פנה אל הרב ליכטנשטיין ואמר, ״האחיין שלי לומד בישיבה ואני רוצה שהוא יזכה במקום השלישי״. ענה לו הרב: ״אני לא יכול לומר שהוא במקום השלישי אם הוא לא במקום השלישי". התורם חשב ואמר, "אוסיף מקום רביעי, עוד מלגה. כך אף אחד לא יפסיד". אולם הרב בשלו, "אני לא יכול להגיד שהוא מקום רביעי, אם הוא לא מקום רביעי". התורם הפסיק את התרומות ובמשך שנים הישיבה נקלעה למצוקה כלכלית.
אם הרב היה חושב רק על עצמו ועל הרווח הכספי שהוא יכול להשיג לישיבה, יכול להיות שהוא לא היה עומד בפיתוי. אבל המחויבות שלו הייתה למה שצריך, למה שהאל דורש ממנו.
מדינה שמורכבת מפרטים שמרגישים שהם כאן כי יש להם תפקיד ואחריות והם מחויבים לכלל, היא מדינה שיכולה להחזיק 67 שנים. טועים מי שחושבים שנוכל להחזיק פה מעמד עוד 67 שנים ויותר כאוסף של אינדיבידואלים שדואגים רק למה שמגיע להם. בלי אנשים שמחויבים לכלל אפשר לחזור לברלין. וחוזר חלילה, חס וחלילה. מזל שרובנו לא שם.