מאחורי ראשי התיבות הכי וולגריים שאפשר להעלות על הדעת מסתתרות המנצחות האמיתיות של הנשיות החדשה. אני מתכוון כמובן ל״מילפיות״ (לא, אני לא מתכוון לפרש, תבדקו לבד - בשביל מה יש לכם אינטרנט מהיר?), אבל קודם כל פלאש בק:
בשבוע שעבר כתבתי כאן על הנשים שאיחרו לפדות את המניה שלהן וגילו, בסביבות גיל 40, שמה שהיה פעם הבטחה גדולה, שווה מעט מאוד כשמנסים לממש אותו בשוק הדייטים האכזרי. הפעם, חברים, נגביה את הכוס לכבוד מי שהשקיעו בתבונה, מימשו בזמן - וחזרו לחיים בגרסה משודרגת.
הנה מסלול חיים של מילפית ממוצעת: היא נישאה בגיל צעיר יחסית - איפשהו בין התואר הראשון לג׳וב השני. בעשור השלישי לחייה היא ניסתה לשלב אמהות וקריירה, בסדר הזה, ופתאום, באמצע העשור הרביעי לחייה, זה שבו מפסיקים לאכול במבה שהפילו הילדים על המושב האחורי של הרכב, היא מגלה את נפלאות התזונה הנכונה, אימוני הכושר, היוגה והפילאטיס. היא רצה כבר 10 קילומטרים וחולמת על חצי מרתון. מצבה הכלכלי טוב - גם בזכותו, אבל בהחלט גם בזכותה - ולכן מגיע לה: מניקור פעם בשבוע וצבע בשיער, אימון פרטי עם המדריך החתיך במכון וגם לייזר - כדי להיפטר לצמיתות משיער מיותר וממשקפיים, ובגדים יפים, כמובן.
אגב בגדים, היא מסתכלת בבגדים שלבשה אחרי ההריון השלישי וכמעט נגעלת מהמחשבה על איזו גזרה הייתה לה בשנים ההן - איך בכלל יכלה לחשוב שהיא נראית ״נאה״ בשמלה ההיא שנראית לה היום כמו אוהל?
ופתאום קצת בא לה עליו - גם בגלל שבשנים האחרונות גם הוא התחיל עם הכושר וכמעט שהעלים את הבטן, אבל יותר מכך, בשל העובדה שנשא בגבורה את הצביעות ההכרחית כדי לשרוד תקופות שכאלה והחמיא לה בכל פעם שהתלבשה יפה כדי לצאת... ולפתע נופלת עליה גם אימה: רגע, אם הוא מסוגל לשקר בקלות שכזאת למענה, יכול להיות שהיו עוד...? ומיד היא מתעשתת, כי צריך לסיים את המצגת בעבודה, לקפוץ ליום ההורים בתיכון ולהספיק לפילאטיס עם המדריכה המעולה ההיא שכועסת אם מאחרים אפילו בדקה.
החברות שלה מציינות בכל פעם איזה כוסית היא -כי לנשים מותר להגיד ״כוסית״ מתי שרק מתחשק להן, כמו ״ניגר״ בין שחורים. חלק בפרגון גדול, חלק בקנאה ורובן פשוט גם וגם. גבר כבר היה מנסה, אולי (לא בעלך, גברת. בעלך נשמה), לממש את המראה המשודרג - די היה לו במבט אחד שדינה מהנהלת חשבונות, זו שצחקה מהבדיחות שלו גם כשהיה עגלגל, הייתה תוקעת בו כדי שיזמין אותה לפחות ללאנץ' כאילו-לגיטימי בין חברים... אבל היא?
כן - היא יכולה לצחוק עם החברות על מה שהייתה עושה לג'ורג' קלוני או לדיוויד בקהאם, במיוחד אחרי קצת יין לבן, אבל בתכלס? בחיים לא - ואפילו לא מטעמים מוסריים כמו בגלל הסיבה שהיא פרקטית: היא כבר מנהלת קריירה ובית, אז למי יש זמן לעוד משהו שצריך לנהל?
והאמת? היא ממש לא צריכה את זה: די לה במבט שתוקע בה השומר בכניסה לסופרמרקט, או בשנייה הנוספת, הכמעט בלתי מורגשת, שהחברים שלהם משתהים אחרי שהם נותנים לה נשיקה ידידותית על הלחי וחיבוק ״חברי״, או בלסת הפעורה של החבר של הבן התיכוניסט, אחרי שפתחה לו פעם את הדלת בטי־שירט הרחבה מדי שאיתה היא מסתובבת בבית, זאת שמלמעלה היא גולשת מעל הכתף ומלמטה גורמת לה להיראות כאילו היא בתחתונים, אף שהיא בעצם רק במכנסונים ביתיים קצרים.
היא מאזינה בכובד ראש לחברה הטובה שמספרת לה איך היא מנסה לגרום לבעלה שישקיע קצת יותר בקשר, אבל בלב היא חושבת ״איזה מזל שאני לא שם״, היא הרי לא צריכה להגיד לו כלום כשברור שבשביל אישה כמוה צריך וכדאי להתאמץ.
ובימי שישי, אחרי ארוחת הערב, כשדאגות השבוע החולף כבר מאחוריה - ואלה של השבוע הבא יכולות לחכות עד למוצאי השבת, הם לוקחים את מה שנשאר מבקבוק היין לסלון, מתווכחים קצת אם ״סקס והעיר הגדולה״ או ״סופרנוס״ בשידורים החוזרים, ואחר כך מתאזנים על הספה.
היא כבר מנומנמת: אולי זה האימון המפרך של שישי בבוקר ואולי זה בכלל היין, אבל רגע לפני שהיא עוצמת את העיניים היא נזכרת פתאום בדייטים של גיל 25: כמה טוב שלא משכה אותם עוד עשר שנים קדימה. וכשעיניה נעצמות היא מחייכת חיוך קטן של ניצחון ששני קמטים שהרוויחה ביושר מבצבצים בשוליו.