חורבן הבית השני: ל"קפה תמר" ולשרה אין ולא יהיה תחליף

לפני שהייתי הולך לחרופ כמה שעות ולחזור לים הייתי יורד לקפה "תמר" לשתות קפה, לאכול משהו ולקרוא עיתונים. במקום "בוקר טוב" הייתה מדאם שטרן משחררת לכיווני ״הנה הדרעק הגיע מסריח מדגים". אני הייתי משיב "הנה המדאם של בורדל שינקין". היינו צוחקים ושרה ישר הייתה מתנפלת בשאלות אם אני רוצה בורקס, רוגלך, טוסט או עוגת פרג שאחרי שהייתי רואה את המדאם מלטפת אותה בכף היד ששנייה קודם החזיקה סמרטוט מטונף, הייתה לי הרגשה של בעעע.

ברשתות החברתיות לא מעט אנשים מסתלבטים על האבל שירד על אנשי "תמר" ולועגים לכיסוי התקשורתי בעקבות ההצהרה שהקפה המיתולוגי עומד להיסגר: ״עוד עסק שנסגר, מה קרה? חורבן הבית?״.

אז ככה, לאורך למעלה מ-70 שנות קיומו של קפה "תמר", עד כמה שזה יישמע מוזר, בית הקפה היה ביתם השני של מאות רבות של אנשים, לא מהזן הרדוד שכל חייו סובבים סביב האייפון והטאבלט.

מפגש פסגה

מה גרם לכל כך הרבה אנשים לאהוב את המקום המוזנח עם השירותים המחורבנים בחצר והמוצרים שלא התקרבו לדרגת גורמה מינוס בריבוע?

אולי היו אלו השיחות בין משוררים וסופרים לפעמים עד כדי ריב אלים, הפגישות של עיתונאים (לא היחצנים המזורגגים של היום שנושאים תעודת עיתונאי) עם הצמרת הפוליטית, מפגשים בין פסלים וציירים, שחקני שחמט שביניהם אלופי עולם שהגיעו לשחק בקפה, אנשי צבא בכירים ואנשי כוחות הביטחון האחרים שהיו באים לתפוס ראש בקפה ולהתערבב עם אנשי הבוהמה שישבו ודנו על כל נושא שבעולם. קשה להסביר את האהבה למקום ולבעלת הבית, אבל זו עובדה שהמקום החזיק מעמד כל כך הרבה שנים לעומת מאות עסקים באזור שקמו ונעלמו כלא היו.

דור הוותיקים. יורם קניוק המנוח בקפה תמר. צילום: נתן זהבי

תמיד היה כיף לרדת על שרה ולחטוף ממנה חזרה, הייתי מדליק אותה על יד אנשים כשהייתי אומר לה שחיפש אותה בקפה קצין בריטי שטוען שהיה לו רומן איתה על ג'יפ והוא רוצה לשחזר אותו במרצדס - היא הייתה רצה אחרי עם הסכין לחיתוך עוגות וצווחת שלא אכנס יותר לקפה. אחרי חמש דקות הייתה מביאה לי ליטוף שהשאיר כמה שאריות מהסלט שחתכה על שערי והייתה זוכה לבוכטה של גידופים.

מה שגרם לאישה הגדולה בעלת המראה הקשוח להישבר היה הלקוחות שמתו בזה אחר זה בקצב שבו מחלת הסרטן מפילה את תושבי מפרץ חיפה, והכוונה גם לאלה שגירשה מהקפה, והיו כאלו רבים. כשנפטרו, נשפך ממנה טוב הלב, והאמת היא שהאישה הקשוחה היא שברירית ובכיינית וידעה לתת. כמו למשל במקרה של המשורר והשחקן פיצ'ו בן צור והעיתונאי-היחצן מנחם שיזף שגירשה אותם וביכתה את מותם. מותו של השחקן עמוס לביא הרס אותה, עמוס ״הנשמה" היה מגדיר את קפה "תמר" כביתו השני.

במכה אחת מתו מנחם מזרחי, הצייר שגר בשכנות, הסופר יורם קניוק מדור הפלמ"ח, הזמר־מלחין שמוליק קראוס, שעד יומו האחרון היה מובל בכיסא גלגלים על ידי העוזר הפיליפיני שלו לשינקין מרחוב טרומפלדור. כמה מהלקוחות בני דור ההמשך חטפו מחלות קשות ודעכו עד יומם האחרון בקפה, איש הקולנוע יוסי יערי, חברתו אורית פרנקל ואפילו הכלבה שלהם קיקה מתו מסרטן תוך כמה חודשים.

אירועי אבל ואירועים ״לזכרם״ התרחשו בקצב מפחיד, חלק מהלקוחות החל להאמין שקללה רובצת על המקום. כאשר עמוס לביא, הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ואנוכי חטפנו סרטן, שרה הטריפה אותנו ב"מה אני יכולה לעזור". ״למה זה קורה אצלי?״, זעקה מפעם לפעם, בעיקר אחרי פטירת לקוח אהוב. מאז שאני מכיר אותה (כ-40 שנה) ראיתי אותה מוכת הלם בשני מקרים, כשהבעל של בתה נפטר וכשרבין נרצח. הזקנה הקשוחה התמוטטה. התאוששה, התמוטטה, התאוששה.

שרה רודה בדור ההמשך בבית הקפה, הצלמת שלומית כרמלי והשדרן (גלי צה״ל) ערן סבאג ש׳׳תמר׳ הוא ביתם השני. היא יורדת על המלצריות שלה, יש לה הערות לטרט־ קובר חתן פרס ישראל ששכח פעמיים לשלם על המים. היא הייתה צווחת על שאול ביבר ("ילקוט הכזבים") שהוא גונב עיתונים, וגם אחרי שנפטר כשנעלמו עיתונים היא האשימה אותו. על השחקן אשר צרפתי הטילה סנקציות, על השחקן דידי לוקוב הייתה לה ביקורת, לא חשוב על מה העיקר ביקורת. כשבעלי כלבים היו באים עם הכלבים הייתה צורחת עליהם שזה לא כלבייה ולא תנו לחיות לחיות.

מימין: מיכאל שיין, אשר צרפתי ויוסי מלמן בקפה. צילום: נתן זהבי

על שולחן השופטים המתכנס מדי יום שישי בראשות השופט חנן אפרתי הייתה מביטה בעין זועפת. היא לא אוהבת שוטרים, פקחים, שופטים. כל מה שקשור לממסד מעצבן אותה. יש ציירים שהייתה צווחת עליהם שילכו לעבוד, וכששואלים אותה על העיתונאי והמומחה לענייני מודיעין יוסי מלמן, מאורחי הקפה הקבועים, היא עונה תוך כדי כיסוי הפה בכף ידה ״מרגל".

בקרב הקהל הקבוע שלה יש שמות מיתולוגיים כמו העיתונאית עליזה וולך, השחקן עמוס מוקדי, איש הקולנוע ישעיהו קולר ובדור הביניים תמצאו מדי יום שישי את המשורר רוני סומק, הבמאי-מחזאי הלל מיטלפונקט, השחקנים רמי דנון, קויה, עינת ארליך, אוולין הגואל. הרשימה של אנשי הבית שמבכים את הסגירה של המקום גדולה ומגוונת, ביניהם הסופר דודו בוסי, שב־12 השנים האחרונות לא תמיד ידע אם קפה "תמר" הוא ביתו הראשון או השני. בוסי הודיע שהוא מחפש בית קפה חלופי, אבל כמו כל האחרים שיודעים שכמו שלא היה לקפה "כסית" ולחצקל תחליף, כך גם לא יהיה לקפה ״תמר״ ול״מדאם״ שרה תחליף.

נ.ב. המדור מתנצל בפני הז״לים והחיים (זמנית) מבין יושבי הקפה ששמם לא הוזכר בכתבה. ♦