מקובל להתייחס להישגי החרדים במשא ומתן הקואליציוני באחת משתי דרכים.
הדרך האחת חרדתית, על גבול ההיסטריה. יאיר לפיד קורא לזה "מכירת חיסול". וזה בסדר. לפיד הוא פוליטיקאי שמחפש סדר יום. וסביר שישתמש בלשון חריפה. ובלבד שהבוחרים יזהו את ההגזמה. מכירה יש כאן, חיסול אין. מדינת ישראל תחזיק מעמד גם אם תבוטל פתיחת אזורי הרישום לנישואים. יחסי המדינה עם המגזר החרדי הם אתגר מורכב, אך לא ראוי להתייחס אליהם באותו אופן שישראל מתייחסת לגרעין האיראני.
הדרך השנייה מתפעלת, על גבול ההערצה. אתמול שמעתי ברדיו את קלמן ליבסקינד מכנה את חבר הכנסת יעקב ליצמן מיהדות התורה "מאמן העונה". הנרטיב השאוב מעולם הספורט מתייחס למשא ומתן הקואליציוני כאל משחק, ולמי שהצליח לקלוע יותר נקודות – עוד הקצבות, עוד הטבות, ביטול חוקים, נקמה ביריבים – כאל מנצח.
שווה להתעכב על ההתפעלות הזאת ולתהות אם היא מוצדקת. בימים האחרונים שוחחתי עם כמה ידידים בעולם החרדי שלא היו לגמרי משוכנעים בזה.
יכול להיות שהמנהיגים שלכם קצת הגזימו? – שאלתי אותם. כן, אמרו. נראה שקצת הגזימו. יכול להיות שהרצון ללמד מישהו לקח עמעם את חוש הזהירות הטבעי שלהם? – הצעתי. בהחלט, אמרו. ועוד אמרו: זה קצת הפתיע אותנו. ליצמן וחבריו הם אכן פוליטיקאים מיומנים שבדרך כלל אינם נותנים לאגו שלהם לערפל את שיקול דעתם. במקרה הזה יכול להיות שהאגו ניצח. הדחף לנצח את לפיד, להפגין כוח ולנקום השתלט על הנושאים ונותנים. התוצאה עשויה להיות בעייתית, גם מבחינת הציבור החרדי.
יש לציבור החרדי אינטרסים כלכליים וחברתיים, ויש לו אינטרסים הנוגעים לדמותה התרבותית של ישראל. כדי לקדם אותם בדרכו יש צורך למנף השפעה פוליטית, ולעתים יש הכרח גם בעימות. אבל נדמה שרוב החרדים אינם מעוניינים במצב של עימות מתמיד עם שאר מגזריה של החברה הישראלית. רובם לא שונאים ולא רוצים להיות שנואים. רובם לא מחפשים קטטה לשם קטטה.
הכוח המופרז שהפעילו מנהיגיהם במשא ומתן הקואליציוני הפך את ענייניהם, שלא בטובתם, לזירת קרב. הנה, כבר מתגבשת קואליציה המזהה בהם מטרה נוחה לתקיפה: ליברמן, מטעם קהילת יוצאי ברית המועצות ושאר אנשי הימין החילוני. בנט, מטעם הציונות הדתית, שגם את הישגיה העלובים בזירת דת ומדינה התעקשו החרדים לאיין. לפיד, מטעם המגזר במרכז־שמאל שכבר אינו מוכן להיכנע לתביעות החרדים – אפילו לא תמורת הבטחה לתמורה פוליטית בזירה המדינית (החרדים, וגם נתניהו, מאמינים שיצחק הרצוג היה נותן להם את כל מה שנתן גם נתניהו. לא בטוח שמצביעיו של הרצוג היו מקבלים כניעה כזאת בשלוות נפש).
נדמה לכם שהחרדים ניצחו? לי נדמה שמנהיגיהם התעקשו, לא בתבונה, לפתוח יותר מדי חזיתות. וגודל הטעות שעשו החל להתברר בימים האחרונים. אומנם נכון, נתניהו הוא האחראי העיקרי לתסבוכת שאליה נקלע המשא ומתן הקואליציוני, אבל המפלגות החרדיות תרמו את שלהן. והן הראשונות שעלולות להיפגע. במצב של קואליציה קטנה, התלויה על חודו של קול, לא בטוח שיימצא הרוב שיוכל לפרוע את כל ההבטחות שקיבלו מנתניהו. במצב שבו ייטרפו מחדש הקלפים, ספק אם תוקם קואליציה שתסכים לקבל על עצמה את מה שתוכנן לקואליציה שכבר־לא־תהיה. המנהיגות החרדית אפתה עוגת חתונה גדולה ויפה למראה, אך מתברר שאינה נוחה לעיכול לאיש מהמוזמנים. עוגה מרשימה שסופה כאב בטן.
דימויים מעולם הספורט אינם מתאימים כאן. בעולם הספורט ישנו משחק, שמסתיים בתוצאה שאינה ניתנת לשינוי. ישנה עונה, שבסופה מוכתר אלוף – ואין בלתו. ישנו גביע, שאפשר להציב בארון, מאחורי זכוכית. מי שניצח ניצח, מי שהפסיד הפסיד. המפסיד יכול כמובן לחזור בעונה הבאה, אך אלוף העונה הזאת כבר לא יהיה. הפוליטיקה היא משחק שאין בו עונות – היא משחק מתמשך ללא מגבלת זמן, וללא פסקי זמן וללא אליפות. אין משמעות לניצחון במשא ומתן קואליציוני, אם מימושו איננו אפשרי. אין משמעות לחקיקה, אם היא בטלה עוד בטרם קוימה. אין טעם בהישג קצר טווח אם הוא מוביל לבעיה ארוכת טווח.