זה לא השוטרים, לא הרשויות, בתי המשפט, או הפוליטיקאים, זה אנחנו. אנחנו הישראלים גזענים, והפיצוץ שאירע בשבוע האחרון הוא תגובה למה שמבעבע כבר שנים, ברבדים העמוקים ביותר של החברה שלנו. גם היום, שלושים שנה אחרי, עדיין לא למדנו לקבל את אחינו ואחיותינו שהגיעו משם, מאתיופיה.



לפני יותר משנה ניהלתי מערכת יחסים רומנטית של כמה חודשים עם זוכת האח הגדול, טהוניה רובל. עד שהכרתי אותה, הקהילה האתיופית נתפסה בעיני כגלקסיה מרוחקת, בלתי נודעת, וחסרת השפעה ישירה על חיי. אומנם במהלך השנים פגשתי כמה דמויות בולטות מהעדה במסגרת עבודתי, אבל אלו היו היתקלויות שטחיות בדרך כלל. אסתי ממו, כברה כסאי, ברוך דגו, ואחיו מני דגו, ומסאי דגו, יוסי וסה, רוני מלקאי, ומהרטה ברוך, נקלעו לדרכי כשאני חמוש במיקרופון, בנסיבות כאלו ואחרות. למרות שכמעט בכל הראיונות החפוזים הללו נושא הגזענות עלה תוך כדי שיחה, היה מדובר על חיפוף קל של אינסרט קצר. בפועל, אני מודה לבושתי, שמעולם לא ממש הצלחתי להבין את הקושי של הישראלים יוצאי אתיופיה לעומקו. האמת, לא ממש הטמעתי שקיים בכלל קושי.



להבדיל, ובלי שום דירוג או שיוך מכל סוג שהוא, פגשתי במסגרת הלימודים סטודנטים ערבים רבים, והקשר הזה סייע לי להבין מעט יותר את הקושי של הציבור הזה בישראל. לצערי, ואלי לקלונה של מערכת החינוך שלנו, היו מעט סטודנטים ישראלים ממוצא אתיופי בפקולטות בהן למדתי (סה״כ עברתי בחמש עד היום). באופן אירוני, הסטודנט הישראלי ממוצא אתיופי היחיד שהכרתי במהלך לימודי, היה מי שהפך לימים לאחד הכתבים הטובים של חדשות הערוץ השני, ברהנו טגניה.



בשל הריחוק האישי שהמציאות הכתיבה, תפיסתי בעבר את העדה, עוצבה על פי קלישאות וסטריאוטיפים מוכרים - כקבוצת אנשים שקטה, שנאבקת על הקיום שלה בחברה הישראלית, עם נתוני הגירה והסתגלות קשים, אבל לא קשים, כך חשבתי לתומי, מחבלי הלידה שחוותה כל עדה שהיגרה לישראל מארץ מרוחקת ושונה.



כשהחל הרומן שלי עם טהוניה הכול השתנה. העולם שלי טולטל ונחשפתי לחוויה גזענית, שבחלומות הכי הפרועים שלי, לא דמיינתי שיש לה קיום כאן. עם פרסום הידיעה על הקשר, נחת עלינו מבול של טוקבקים קשים וארסיים שנגעו גם לאישיותה של רובל, אבל בעיקר לצבע עורה ולצבע עורי. עכברי מקלדת שיחררו בלי הפסקה צרורות של עלבונות שצרבו את עיני ועסקו בחוסר הלגיטימיות של הקשר בינינו, בגלל השוני הפיזי.


טהוניה רובל. צילום: דנה קופל

אבל זה לא נעצר שם. זה המשיך גם לחיי היום יום שלנו. מכרים וסתם אנשים שנתקלתי בהם בנסיבות כאלה ואחרות, התייחסו, כשהם מסוקרנים ומקניטים, לצבע העור של בת זוגתי. באופן סדיר הופגזתי, בפנים, בשלל שאלות שנשאו איתן לא פעם ניחוח חריף של דעה קדומה וגזענית. באחד השיאים, פנה אלי אדם מכובד מאוד ובעל שם בעולם הבידור, ושאל אותי בנוכחות אנשים רבים, איך בא לידי ביטוי השוני הפיזי בחדר המיטות שלנו, כשהוא מהלל את החוויה המינית שסבר שאני חווה במסגרת הזו. ברגעים מהסוג הזה נדרשתי לאמץ איפוק סטואי ואקרובטיות מילולית, כדי לא לנגוח באנשים. בנוסף, התנהלתי מתוך חשש מתמיד שמא, חס וחלילה, טהוניה תאלץ לשמוע התבטאויות מבישות כאלו. היא מצידה הרגיעה אותי והסבירה, באדישות שבאה מתוך הרגל, שאין מה להתרגש. זו המציאות של חייה, אמרה, והיא מחלחלת לכל רבדי החיים - המקצועיים והאישיים.
הרגע הזכור לי ביותר בסערה הזאת שחוויתי, התרחש בזמן שביליתי עם משפחתי בבית מלון בדרום הארץ. ישבתי עם הורי, בלי טהוניה, זמן קצר לפני כניסת השבת. במהלך שיחה משפחתית הגיחה אחת מאורחות המלון אחוזת התלהבות. היא התיישבה ליד השולחן שלנו והסבירה לנו מדוע לדעתה אסור לי למסד קשר עם אישה שחורה, כשהיא מקנחת את דבריה בהצהרה ש״מגיע לי יותר״, ומוסיפה: ״גועל נפש״. בסיום ציינה שהיא עושה הכל כי אוהבת ומעריכה אותי כאדם וכאיש תקשורת, ובליבה תקווה, כך אמרה, שהורי, שלא בדיוק הבינו מה התרחש באותם רגעים, יכניסו מעט הגיון לראשי.
אני חייב להודות, שהעננה הזאת שליוותה אותנו לא הייתה מה שהכריע בסופו של דבר את גורל מערכת היחסים. גורמים אישיים הפכו את הקשר שלנו מעניין רומנטי לחברות טובה. אבל בעקבות החוויה הזו הבנתי באיזו מציאות חיים כאן ישראלים ממוצא אתיופי, ועצוב מזה, הבנתי שישראל, המדינה שאני כל כך אוהב, היא מדינה גזענית.