שנת 91' אני בת 16. כבר שבועיים אני מגיעה מדי יום לבית מלון ירושלמי ישן שהפך למרכז קליטה.
עולי ״מבצע משה״ מגיעים הלומים לעיר שחלמו עליה, ואנחנו, החבר׳ה מבני עקיבא, מגיעים לסייע להם.
אנחנו מתפזרים בחדרים, ואני מסבירה לאמא איך משתמשים בשירותים, איך מחליפים חיתול חד־פעמי, איפה זורקים את האשפה, ולמה לא כדאי להחמיץ את הבצק בחדר. אנחנו לא באמת מבינות זו את זו, אבל האהבה מכסה על הכל.
לא ידענו אז שארבעת אלפים איש ממבצע משה נשארו מאחור, במדבריות אתיופיה וסודן. לא ידענו על המחיר שהם שילמו. הייתה התרגשות עצומה ושמחה גדולה על קיבוץ נידחי ישראל.
כמה שבועות אחר כך נסענו לשבתות עם בני העדה באתרי הקרוונים בגדרה ובבארותיים שבשרון. שורות־שורות של קרוונים, הרבה בטלה ועזובה והמון ילדים ששמחים שיש עם מי לשחק. במשך שנה ניסינו ללמוד אמהרית, להתרגל לאינג׳רה. עבורנו מי שהצליח להיות יותר אתיופי היה יותר גזעי. כשהתקיימה חתונה ראשונה בין צעיר מבני העדה לבחורה צברית מבני עקיבא, הגאווה הייתה בשמיים.
10 שנים אחרי, הפכתי כתבת קליטה של חדשות ערוץ 2. כבר לא יכולתי שלא לראות מקרוב את הקשיים והעוולות: התינוקות שנולדו בארץ ומרגישים שהם עדיין לא חלק מהישראליות, שהם עדיין בבית המלון הזמני ההוא או באתר הקרוונים.
המדינה, שקיוותה שעם הזמן הם יהיו חלק אינטגרלי מהחברה, עשתה ניסיונות שהתמצו בעיקר בהעברת כסף. אבל הבעיה לא נפתרה, מפני שמדינה צריכה לעשות שינויים דרך חקיקה שמתפרשת על כל המערכות. למשל, בתחום התעסוקה. אחרי שנים של התדיינויות, חוקק במרץ 2011 חוק לייצוג הולם של בני העדה האתיופית בשירות הציבורי. משרדי ממשלה וחברות ציבוריות, שמעסיקים יותר מ־50 עובדים, התבקשו על פי חוק לעשות העדפה מתקנת ולהעסיק עובדים בני העדה.
אולם מכון המחקר של הכנסת, שבדק את יישום החוק באותה שנה, גילה תמונה לא מעודדת: ב־21 משרדי ממשלה ויחידות סמך - בהם המשרד לפיתוח הנגב והגליל, משרד הפנים, משרד התיירות, משרד התקשורת והמשרד להגנת הסביבה - לא הועסקו עובדים יוצאי אתיופיה. זאת ועוד: רוב המועסקים בני העדה דורגו בדרג שאיננו מקצועי, ושיעור האקדמאים יוצאי אתיופיה בשירות המדינה היה כ־0.5%, כששיעורם באוכלוסייה הוא 1.5%.
אפליה מתקנת היא התרופה לגבי מגזרים שאינן מיוצגים. היא נועדה לאפשר הצלחה ולא למנוע את הכישלונות. צה״ל, למשל, ממלא את היחידות המובחרות בבני העדה והם מתקדמים לדרגות בכירות. הצעקה שהתפרצה בקהילה מבטאת כאב אמיתי שאנחנו צריכים להקשיב לו. כמדינה וכפרטים מוטל עלינו לעשות אפליה מתקנת, ואם יהיה קשה למשרדי הממשלה בהתחלה, אדרבא, אחרי המעשים יימשכו הלבבות.