מרקם היחסים, העדין ממילא, ביני לבין אשתי, נכנס לפני שנה גורם חדש עם חיישנים מפותחים, שממפה את ביתנו ונוגע בפינות הכי קטנות וחשוכות שאליהן לא הגענו שנים. אני לא מדבר על יועץ זוגי, שנכנס ומיפה ונגע בפינות החשוכות אך נחל כישלון, אלא על שואב האבק הרובוטי, שהגיע ונחל הצלחה זמנית, משום שהוא התקלקל השבוע.  



לשואב האבק הרובוטי יש תכונות מופלאות. בניגוד לעוזרת הבית, אין סכנה שהוא ייעלם יום אחד, כי פג התוקף של האישור שלו, ואם אתה בצרה הוא תמיד מוכן להקשיב. הוא למעשה כמו פסיכולוג, רק שפסיכולוג לעולם לא ישאב אבק. יחד עם זאת הוא לא אידיאלי לפינות. לא שוטף, לא עושה פאנלים ולא מחבק כשצריך. והאמינו לי שלפעמים זה כל מה שצריך.
 
החיישנים לומדים את הבית, והמברשות מלקטות אבק, שערות של הכלב וגם את שאריות הזוגיות האחרונות שעוד נותרו פזורות על הרצפה. לרובוט יש תחנת עגינה שממנה הוא יוצא ואליה שב באופן עצמוני. הלוואי שהנייד היה לומד ממנו וניגש להיטען לבד. השואב הרובוטי השתלב באופן אורגני בבית, ונשאר אפקטיבי הרבה יותר ממכשירים אחרים. 
 

קחו את סוחט הגזר או את אופה הלחם לדוגמה, שהפכו לפריטים ארכיאולוגיים מהר מדי, או אפילו מכשירים בעלי פוטנציאל קיימות גבוה, כמו מכונת קפה, שכשאזלו בה הטבליות היא נותרה מיותמת, והשלט האוניברסלי שלא מצא את מקומו, אחרי שכל מכשיר אודיו־טלוויזיוני הביע שאיפות לעצמאות, וביקש לפעול רק על ידי השלט הטבעי וההיסטורי שלו.

אז הרובוט, לעומתם, כאילו היה שם תמיד, והאיום היחיד על המשך פעילותו, הוא מטען סלולרי שנשכח על הרצפה, מסתבך במברשותיו וגורם לו לעצור הכל, להיכבות בביישנות ולהכריז על "ארוֹר נמבר סיקס. מוב רומבה טו אנד'ר לוקיישן. דן פרס קלין", ואז יש לבצע בו רילוקיישן ולתת לו להמשיך ממקום אחר. כמו כן, נהגתי לצלם אותו בפעולה ולשלוח את הסרטון בוואטסאפ לאשתי. והיא, במקום לשלוח לי בחזרה אימוג'י מחייך עם טיפת זיעה על המצח, כתבה תגובה של מעביד קר ואכזר: "שיעשה גם את המטבח".

אני: מה???? 

היא: אם הוא גם ככה עובד, שיעשה את המטבח!

אני: אבל היום הוא בסלון.

היא: נו? 

אני: את לא מצפה שיעשה שני חלקים באותו יום.

היא: מצפה מצפה!

אני: למה להכביד עליו?

היא: זאת העבודה שלו. הוא רובוט! 

אני: הוא רק עכשיו סיים. צריך לתת לו לנוח.

באותו יום היה אולי פחות אבק בבית, אבל הרבה יותר מתוח. התווכחנו על הרובוט, אבל דברים הרבה יותר עמוקים צפו: סידור המדיח - אני מפעיל כשהוא חצי ריק, היא ממתינה שיתמלא; הסיבוב עם הכלב - אני בעד סיבוב ארוך, היא דוגלת בלשחרר אותו במתחם הכלבים; וטום באום - אני בעד המשך הקשר עם טום, היא בעד להוריד לי לום. ממש מלחמת המינים, בלי הצווחות של ליטל שוורץ.  

למחרת אשתי. 
מה קורה?
כלום. מה איתך?
אתה לא שולח תמונה שלו?
של טום?
של הרובוט! 
היום זה ה"יום לא" שלו. 
למה?
כי לא צריך כל יום.
כן צריך. ואני רוצה שיעשה גם את הספות.
די. עד כאן. אין מצב. נדבר על זה בערב. 
 
אני מאמין שלרובוט מגיעות זכויות סוציאליות, לרבות הפסקה ושעות מנוחה, אני מאמין שבתוך שק האבק יש לו נשמה, ומרגע שהוא מכיר בצורה כל כך אינטימית את הבית, הוא כבר ממש כמו אחד הילדים - רק שהוא גם עוזר ותורם. 
 
בשיחה, בערב, אשתי טוענת שהסלון לא מספיק נקי, והיא לא מבינה באיזו חוצפה הוא לא הגיע לשם. אמרתי לה בעדינות "נוט אינפרונט אוף ד'ה רובוט" ויצאנו לדבר בחוץ. אני לא רוצה שהוא ייחשף כל כך מוקדם לעולם הקפיטליסטי, שרק דורש עוד ועוד שעות עבודה, ללא התחשבות בנפשו העדינה. בשיחה איתה כנראה שהפלגתי יותר מדי בשבחי הרובוט. כשהגעתי לכישורים שלו לחנייה ברוורס, השיחה התפוצצה. 
 
איפה החמלה שלנו כלפי הרובוטים ששואבים בבתינו, איפה ההבטחה שלנו לשוויון לכל שואבי האבק ללא הבדל דת, מין וגזע? אם נמשיך להתנהג אליהם כאל עבדים, יבוא יום והם ייצאו מהבתים להפגין, יחסמו את איילון וישאבו אבק מכיכר רבין, עד שתיגמר להם הסוללה והם ייאלצו לחזור לתחנות העגינה.
איך נקרא למי שהפגין השבוע:

אתיופים - כן, אבל הם ישראלים 
 
יוצאי אתיופיה - כן, אבל חלקם נולדו בארץ

יהודים אתיופים - כן, אבל זה רק כדי להבדיל אותם מערבים

אנשי הקהילה - כן, 

אבל מה שם הקהילה?
ישראלים - כן, אבל הם אתיופים