רופאים במחלקה הפנימית זוכרים תמיד, גם בימים הטובים שלהם במקצוע, עד כמה מקום העבודה שלהם הוא מקום שאף אחד לא רוצה להגיע אליו. נקודת הפתיחה הזאת כבר מבססת את ההנחה שלמי שהולך על המקצוע הזה ובפרט למי שנשאר ברפואה הציבורית - יש יצר מזוכיסטי. 



הרופאים במחלקה הפנימית נדרשים להיות קשוחים, ואם הרופאים הממוצעים קשוחים, אז ד״ר אנטון הוא הצ׳אק נוריס של אסף הרופא. האיש מצליח למצוא גישה לווריד גם אצל מי שלא נולד עם ורידים. אין מכשיר אולטרה סאונד? אין בעיה, הוא כבר יבצע את הניקור הנדרש עם בקבוק ספרייט ומספריים. תפוסה מחלקתית של 150%?

הוא ירחף בקפיצות נינג׳ה מעל החולים. הוא לא צריך שהמטופל יגיד לו מה הבעיה - הוא כבר יודע. הוא גם כבר ריפא אותו. רק אלוהים יודע למה בין התורנויות הארוכות והצלת החיים הוא היה צריך לקחת על עצמו שישה תכשיטים שיסתובבו לו בין הרגליים וישאלו שאלות שמביך לשאול גם בשנה א׳. מזל שצ׳אק נוריס לא רואה סיטואציות מביכות ממטר. 
 
אחת לזמן מה יוצא לנו להיתקל באנשים האלה. סיפור החיים שלהם יכול להיות שונה - חלק עברו את כל המכשולים הפוטנציאליים מבלי לשים לב שיש בכלל מהמורות בתהליך, וחלקם היו צריכים להיאבק לכל אורך הדרך, נגיד ללמוד במדינה אחת, לעלות למדינה אחרת וללמוד את השפה, המנטליות והגישה לחיים - הכל מחדש. בדרך כלל הם לא יודעים שהם מיוחדים, שיש להם התכונה הנוספת אותם שהופכת אותם למצוינים, וזה רק מגביר את הקסם שלהם. אצל ד״ר אנטון זה קור הרוח. כבר פגשתי רופאים בחיי, אבל הפגישה עם הלחץ במחלקה הפנימית, בעיקר זה שמגיע מכמות החולים העצומה, רובם מן הסתם במצב רוח רע, מבליטה את היכולת שלו להתמודד עם זה בפרופורציות הנכונות.
 

קל להתלונן בבית החולים: ההמתנה ארוכה ומייגעת, גם ככה אתה כאוב, עצוב ועייף, ותמיד מסתכל מעבר לכתף שלך כדי לראות אם מי שמצדדיך חולה יותר ממך ורחמנא ליצלן גם מידבק. אין לי הנתונים הסטטיסטיים האמיתיים והכלליים, אבל לפחות שלוש פעמים במהלך השהות שלי בבית החולים הוצבו מאבטחים בכניסה למחלקות השונות בקומה בגלל אלימות של מטופלים או בני משפחותיהם נגד אנשי הצוות.



קשישים במסדרון בית החולים ברזילי. צילום: אלוני מור

מדובר על קומה אחת בבית חולים אחד במשך ארבעה חודשים. האם הם ראו את העדינות של הצוות הסיעודי כשהם שוטפים את המטופלים בכל בוקר? האם הם ראו את מנהל המחלקה מכסה את המטופלים הישנים במהלך ביקור הרופאים? האם הם יודעים עד כמה חשוב לרופאים להוציא אותם מבית החולים בריאים ומרוצים? האם הם זוכרים שמי שמטפלים בהם הם אנשים? אני לא בטוחה. 
 
את ד״ר אנטון אף אחד לא יתקוף, הוא הרי צ׳אק נוריס, אין מי שלא ירצה אותו בצד שלו. אף שאתה לא אוהב את הרופא שלך אדיש, יכול להיות שזה מה שבכלל הופך אותו לרופא טוב. הוא מסוגל להסתכל עליך, להכיר בכאב שלך כפי שהוא באמת ולא כפי שהוא בהרגשה הסובייקטיבית שלך, ולטפל בך בהתאם. 
 
בשש בערב כבר מתחיל להיות צפוף במחלקה הצפופה ממילא. בני משפחה וחברים מסיימים את יום העבודה שלהם ומגיעים לבקר את יקיריהם באינטימיות של שלושה בחדר במקרה הטוב, או של מסדרון במקרה הפחות אופטימלי. זיכרונות מהימים של התנסויות במרפאות בקהילה, שבהן חולה אחד יושב מחויך בחדר אסתטי מול רופא, הופכים להיות רחוקים גם עבור החולים אבל גם עבור אנשי הצוות שמתמעטים בשעות האלה. החולים מתלוננים ובצדק, לרופאים הרי לא אמורים להיות משפחה וחיים. בכלל, שיחות על תכנון המשפחה בין החבר׳ה של בית הספר הן הדבר המשונה ביותר שהייתי מעורבת בו. האתגר הוא למצוא את חלון ההזדמנויות שבו לידה לא תתנגש עם מבחנים ושלאחריה יהיה גם קצת זמן לראות את הילד. עד כה לא נמצא הפתרון לחידה אבל אנחנו לא התייאשנו. 
 
בינתיים אנחנו בעיקר מנסים להבין מה ההבדל בין התקפי הלב השונים אם כולם מרגישים אותו הדבר, ולמה לכל הרוחות יש לכל תרופה 90 שמות שונים אף שההרכב הכימי זהה כמעט לחלוטין. בבית כבר שואלים אותנו על בדיקות דם של רחוקי משפחה ומצפים שנדע איך לבצע ניתוחים זעירים בתנאי מטבח, ואף על פי ששרדנו כבר ארבע שנים, אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להתבייש ברמת הידע שלנו. העיקר שלא לאכזב את ד״ר אנטון. 
 
15 שבועות במחלקה הפנימית הסתיימו, ואפשר להגיד שמבחינת החומר הנלמד אני יודעת יותר. הערך המוסף של מדריך טוב הוא בלתי ניתן לכימות. רופא טוב הוא חוקר משטרתי טוב, הוא בלש טוב, הוא מדען טוב, הוא האיש שמצליח לזכור טריליון פרטים קטנים וגם מצליח לעשות את ההקשרים הנכונים ביניהם. יותר מכל הוא מצליח להישאר בן אדם בתנאי לחץ בלתי סבירים וללא שעות שינה מספיקות.
 
הנה מתחיל עוד סבב, שוב נהיה הצעירים שלא יודעים שום דבר מהחיים שלהם ושוב ננסה לכפר על זה בכריזמה מתפרצת של ארגז עגבניות. קדימה למחלקה הכירורגית