ושוב הגיע לבית חולים ילד קטן הסובל מחבלות קשות שחייבו את אשפוזו. עדיין לא ברור מהו מקור החבלות - אם מדובר בעוד מקרה של התעללות במשפחה או שמא מדובר בתאונה לא מכוונת או במחלה או מום מולד. לא כדאי למהר ולהאשים כמו שלא כדאי ואסור שלא לבדוק עד תום את כל האפשרויות.
 
המציאות היומיומית בחברה הישראלית מלמדת כי ילדים רבים סובלים ממצבי התעללות והזנחה. בשנת 2014 אותרו ודווחו לשירותי הרווחה כ-50 אלף ילדים בגין חשד להתעללות והזנחה. עם זאת, הנתונים המדווחים מהווים רק את קצה קצהו של הקרחון, שהרי ידוע כי רק אחוז קטן מהילדים הסובלים מהתעללות מאותרים, מדווחים לרשויות וזוכים לסיוע, כך שניתן להניח שיש עוד עשרות אלפי ילדים שנפגעים ואינם מאותרים. 
התעללות היא פגיעה פיזית, מינית או נפשית מכוונת, הנגרמת כתוצאה ממעשה, מחדל או הזנחה מתמשכת, המתאפיינים בחומרתם או בדפוס קבוע לאורך זמן. לפגיעה בילד יש השלכות מיידיות והשלכות לטווח ארוך. יש לה ממד גופני ובריאותי וממד נפשי ורגשי. ההתעללות מותירה בקורבנותיה צלקות רגשיות, אשר אם הן לא מטופלות כראוי ובזמן, הן עלולות לפגוע ביחסיהם האינטימיים של אותם קורבנות בבגרותם. חבלה גופנית בילד עלולה לפעמים להוביל לפיתוח רגשי אשם קשים אצל הילד, הרואה את עצמו אחראי למעשה. התעללות בילדים עלולה גם להוביל לשימוש לרעה בסמים או אלכוהול, לזנות ולניסיונות התאבדות.

לילדים עצמם יש קושי עצום לסייע לנו באבחון, אם מפני שהם צעירים מדי או מפני שהם מפוחדים מדי כדי לספר מה באמת קרה. לרוב הילדים שותקים. לפעמים הילדים אוהבים את הוריהם למרות ההתעללות, והם חרדים מתוצאות הגילוי, למשל הרחקה מהבית של ההורה או של הילד. לעתים הם גם חרדים מהחרפת ההתעללות, אם ידווחו עליה. לפעמים הקורבנות מפרשים את ההתעללות כענישה רגילה או כתופעה מקובלת ולפעמים הקורבנות מרגישים חסרי ישע ואינם מאמינים באפשרות לשינוי המצב.
ומכאן אחריותנו- אחריות עולם המבוגרים, אנשי המקצוע, אך גם בני משפחה, שכנים, מכרים ולמעשה כל אדם באשר הוא. הכאב הוא אמנם של הילדים, אך האחריות היא שלנו, של המבוגרים.
תוכניות מניעה ואיתור מוקדם של ילדים בשלב הסיכון טרם הגיעה הסכנה, שיתוף פעולה בין מערכות, תיקוני חקיקה, שיפור הידע המקצועי, טיפול נגיש וזמין ויכולת להקשיב, להתבונן ולדבר בשמו של הילד השותק ועוד  נחוצים כדי להאבק במגיפה השקטה או לפחות להקטין את ממדיה הכל כך כואבים והכל כך מושתקים.
הכותב הוא מנכ"ל המועצה לשלום הילד