ראש הממשלה בנימין נתניהו בחר בדרך מכוערת ומבזה להבעת אי שביעות רצונו ממינויה של איילת שקד לשרת המשפטים, שנכפה עליו בידי נפתלי בנט.

הוא התעלם ממנה בתום ההודעה המשותפת של הליכוד והבית היהודי, ולא לחץ את ידה, שנותרה תלויה באוויר כמו הממשלה החדשה. פוי. קטנוניות מבישה. כנראה חזקה עליו פקודה מבית, והוא רצה לחזור הביתה בשלום.

אם תרצו, הרי זו הצהרה לגבי טיב היחסים בין ראש הממשלה ובין שרת המשפטים שלו. בדרך כלל שרי המשפטים - רובם משפטנים בכירים ובעלי מעמד - היו יועציהם הקרובים של ראשי הממשלה, לוחשים על אוזנם. אין סיכוי שזה יקרה בממשלה העומדת לקום. ביבי סירב למגע יד ביד, אז פה לאוזן? שקד ומנהיגה בנט פסולים כמצורעים בבית שברחוב בלפור.

בהיסטוריה של מדינת ישראל זכור מקרה דומה של נתק בין ראש ממשלה ושר המשפטים שלו. זה קרה כשד״ש, בראשות יגאל ידין, הצטרפה לממשלת המהפך של מנחם בגין כמה חודשים לאחר הקמתה ב־1977. ראש הממשלה נאלץ אז לבלוע את מינויו של שמואל תמיר - איש ד״ש שנוא נפשו, שעשור קודם לכן קרא תיגר על מנהיגותו בתנועת החרות - לשר המשפטים.

רמת שיתוף הפעולה ביניהם הייתה בהתאם. שר המשפטים, למשל, לא היה מעורב כלל בשיחות השלום עם מצרים, כמתבקש. אבל בגין היה איש של נימוסים, שאינו משאיר תלויות באוויר גם את ידי אלה שלא אהב.

מינוי שקד התקבל בתגובות מעורבות. חלקן קיצוניות, שחייבו הצבת שמירה עליה, וחלקן שוביניסטיות, שהתמקדו ביופייה. התגובות הענייניות, שהגיעו בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית, שיבחו את יכולו־ תיה ואת תכונות המנהיגות והארגון שלה. הם הזכירו שכבר היו לנו שרי משפטים מוצלחים שלא היו משפטנים (למשל, יוסי ביילין ומאיר שטרית) וטענו שאין סיבה שהיא לא תהיה כמוהם.

מתנגדי המינוי, שהגיעו בעיקר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, התמקדו בגילה הצעיר ובניסיונה הפוליטי הקצר, ובעיקר הביעו חשש מעמדותיה הימניות וממהלכים ארגוניים ופוליטיים שיפגעו בבית המשפט העליון ובתהליך מינוי השופטים.

צריך לזכור ששרת המשפטים לא תוכל לעשות שינויים ורפורמות במערכת המשפט ללא גיבוי של ראש הממשלה ושיתוף פעולה מצדו. מעניין יהיה לראות אם תזכה לכאלה.

רבים בימין בכלל ובליכוד בפרט ביקורתיים כמו שקד כלפי מערכת המשפט, וגם נתניהו עצמו קרוב לתפיסותיה. אך האם הרצון - או שמא הצו מלמעלה - למנוע בכל מחיר את הצלחתה בתפקיד יגבר על הכל ויסכל שיתוף פעולה? סיכוי רב שכך יקרה.

אני מסויג מקיצורי הדרך שהשתרשו בשנים האחרונות במסלול של ח״כים אל שולחן הממשלה. זה נהפך למסלול מהיר מדי. מישהו מכהן כח״כ במשך שנתיים, לכל היותר ארבע, וכבר רואה את עצמו מועמד ראוי לחברות בממשלה. כך גם שקד.

ואף על פי כן, אלמלא מערכת היחסים העכורה בין בית נתניהו ושרת המשפטים המיועדת (שלא באשמתה), הייתי מהמר על הצלחתה בתפקיד. יש בה משהו, כמאמר המשורר. אבל מי יכול בכלל להבטיח שבעוד כמה חודשים היא תכהן עדיין בתפקיד?