שיטת תצליח: איך הקפיטליזם השתלט על כל חלקה טובה בעולמנו

לי דווקא יש דעה ברורה על הנושא, אבל קודם כל קצת על הערך הזה שמלווה את חיינו כצל וגורם לאנשים רבים, בפרט גברים, לחיות בתסכול תמידי. נתחיל באשמה העיקרית, התמידית והמידית – התקשורת. 

זה לא שבאישון לילה נקבצים זקני-התקשורת כדי לכתוב את הפרוטוקולים שלהם ולנסח מחדש את חוקי ההצלחה כך שיתסכלו את האנושות. התקשורת שמתקיימת מפרסומות משרתת את השיטה, את הדת השלטת – ואני לא מתכוון ליהדות, לנצרות או לאסלאם, אלא לקפיטליזם. כדי להתקיים הקפיטליזם זקוק להיות בתנועה מתמדת לעבר אופק הצמיחה וכדי שהצמיחה תגדל, גם הצריכה חייבת לגדול... וכדי שהצריכה תגדל, אנחנו צריכים "להצליח". הגבר המצליחן הוא צרכן-על, עם בית מפואר, רכב חדיש, ויסלחו לי הקוראות על ההחפצה, אבל בתמונת-ההצלחה רצוי שתהיה גם איזו דוגמנית בדימוס שהפכה לאם-השנה.

פעם לא היו לנו צרות שכאלה: חקלאי היה נולד לאב חקלאי, מת חקלאי ובדרך מוליד בן חקלאי, נגר היה... טוב, כבר הבנתם. החברה המודרנית הפכה כל אחד מאיתנו ל"מועמד לקידום": ההנחה היא שאם רק נלמד, נשכיל ונתמיד– בסוף גם נצליח. 

את מי שלא יכול להצליח, מסווגת השיטה מהר מאוד כמי שזקוק לעזרה: סעד או חינוך-מחדש (אמנם לעיתים קרובות הכוונה היא לחינוך-מקצועי, אבל המטרה "החינוכית" היא לא לגרום לך לרכוש מקצוע חדש, אלא לשוב להיות חייל מועיל בשורות השיטה), אבל המקרים הקשים באמת הם של מי שלא רוצים להצליח ומעדיפים אהבה חופשית או דת או סמים על "הצלחה" במובן המקובל של המילה – ואז אנחנו שולחים אותם לגמילה – מאהבה, מסקס, מאלכוהול ומכל דבר שימנע מהם לקום בבוקר לעמל יומם כדי לצרוך את הדברים שאנחנו דווקא מעודדים את ההתמכרות אליהם כמו ליסינג או משכנתא.

אני די בטוח שיותר אנשים לקו בליבם או פיתחו מחלות אחרות בגלל שלא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתא שלהם מאשר כאלה שמתו ממנת יתר של סמים למשל, אבל את האחרונים אנחנו רודפים עד חורמה - הם מאיימים על "השיטה".

לא צריך להיות עני בשביל לדעת שהעוני קיים, אבל מה אנחנו יודעים על העניים? התקשורת אוהבת לספר שני סיפורים עיקריים על אנשים שהצליחו להיחלץ ממעגל העוני: טייקונים ועבריינים. תהיה איש-עסקים עשיר כמו יצחק תשובה או תהיה (להבדיל כמובן) עבריין כמו ויטו קורליאונה – העיקר שלא תעסוק בפשע האמיתי שהוא לצרוך מעט בחברה שסוגדת לצריכה מופרזת.

אמנם במרבית המקרים הגיבורים האמיתיים הם הורים עניים עובדים ב 2-3 עבודות רק כדי לאפשר לילדיהם תנאים טובים משלהם להצלחה, למשל באמצעות השכלה, אבל התקשורת אוהבת פתרונות-מהירים יותר. אפילו העבריין מוחזק בעינינו כאשם-פחות ממי שנאלץ (והסכים) להסתפק במועט: השיטה שלנו מקדשת את החמדנות גם כשהיא קוראת לה "הצלחה". האמצעים חשובים פחות.
 

עכשיו נניח שאתם בר רפאלי. טוב, בסדר, קחו חמש דקות לעוף על עצמכם מול המראה ואחר-כך נסו להתרכז בבקשה. לפעמים אני מרחם על דמותה כפי שהיא משתקפת בתקשורת: הכיף הגדול בעיני בלהיות אישה יפה מאוד בת שלושים הוא להכיר בחור חמוד בן גילך, סטודנט לתואר שני שמתנייד בין העבודה ללימודים על גבי קטנוע – ולבנות לכם ביחד עתיד שמנסה להתרכז בעיקר. במקום זה, בתוך כלוב הזהב, אנוסות "המצליחניות" לחבור לשמות נוצצים – כי אין דבר שממנף הצלחה יותר מחיבור להצלחה אחרת. 
 

כשהיא מציגה לראווה את היהלום שבקצה טבעת האירוסים שלה, היא משדרת למעריצותיה מה באמת חשוב: לפי בר רפאלי של מדורי הרכילות, ההצלחה היא להיות הגבר שמסוגל לרכוש יהלום שכזה או אישה יפה מספיק כדי לקבל אותו. אם אתם לא זה ולא זו – השיטה דנה אתכם לחיים של תסכול שמהם ישחרר רק המוות.  
 

אה, כן – אי שם לפני 600 מילים הבטחתי לכם את דעתי הברורה על "הצלחה", ובכן – ההצלחה היא בדיוק מה שירגישו כלפיך ילדיך בעוד עשרים שנה. כל השאר הוא באמת זניח.