שלום אני אריה אלדד ואני היום השוטר הטוב.

הייתי בן 17 כששוחררה העיר העתיקה. אלונקאי בגדנ"ע. בבית החולים ביקור חולים, עליו השלום, שהיה הכי קרוב לקו החזית העירוני, קיבלנו פצועים שהגיעו ברגל, במכוניות אזרחיות, ובשלב מסוים גם במכוניות שנשאו מספרי רישוי ירדניים, אל חדר המיון, אל חדרי הניתוח.

כשנדמו היריות הלכתי לראות את הצד השני. את בר המצווה שלי חגגו על הגג של קבר דוד בהר ציון והבטיחו לי שאזכה להגיע לשם. וזכיתי. וזכינו. ולכן אינני יכול להבין את אלו שעבורם יום ירושלים איננו חג. שהיו רוצים לחזור למצב הקודם. לעיר מחולקת. לתת חצי מעיר הבירה שלנו לערבים. מעולם בהיסטוריה זו לא היתה בירה של מדינה ערבית. והנה , דוקא תחת שלטון ישראל קמים יהודים שרוצים לראות בירושלים בירה של מדינה פלשתינאית. זה סוג של מחלת נפש, אולי חלק ממה שנקרא סינדרום ירושלים.





שלום אני בן כספית ואני היום השוטר הרע.

נכון, זה קרה ביום חמישי בלילה ומאז חלפו שנות אור דיגיטליות, אבל זו התכנית הראשונה שלנו מאז הצגת הממשלה החדשה ואין מצב שנתניהו יחמוק בלי שוטר רע מהפארסה המביישת הזו.

מהתפקידים המוזרים שהלחים לכל מיני אנשים, מהעובדה שאקוניס הוא שר במשרד התקשורת, אבל לא שר התקשורת והתואר המוזר של גילה גמליאל ודני דנון שר החלל והפרדת המודיעין לכץ והאסטרטגי לאלקין ועוד מרעין בישין ומביישין מלוא החופן.

הכל מתגמד כמובן לנוכח השארתו של השר הכי מוצלח והכי נאמן והכי מוכשר והכי פופולארי בחוץ, כי הוא פשוט לא מסמורטט מספיק וכי הוא לא מאיים ולא מפעיל קבוצות לחץ ואולי גם קצת מסכן את מעמדו של נתניהו עצמו, בקיצור, ביבי במיטבו, שזה אומר שוטר רע, אבל מצד שני השוטרים רעים והשיירה עוברת, אז מה זה משנה.