השעה שעת לילה מאוחרת. אני חושבת ששלוש לפנות בוקר. רגע, אבדוק על הממיר הדיגיטלי. כן, קצת אחרי שלוש (את הירח כיבו מזמן). על שולחן העץ בסלוני ניצבות שלוש כוסות יין, שתי צלוחיות עם שוקולדים וכמה נרות שעוד מעט ידעכו גם הם אל מעוז השינה. פעם ראיתי באיזה סרט גבר שליקק את אצבעו והכניס אותה אל תוך הנר, הנר לא שרף אותו. כל כך התלהבתי וניסיתי לחקות אותו. אותי הנר דווקא שרף, אז מיד הכנסתי את אצבעי מתחת לברז ונזכרתי באמרה הידועה "כל זמן שהנר דולק, עוד אפשר לתקן".
 
האצבע שהייתה רטובה ממי הברז, עמדה שוב מול הפמוט, ספרתי בלב עד שלוש והעברתי אותה בתוך הלהבה. הפעם לא שרף. חייכתי לעצמי, הצלחתי. עוד שעתיים יעלה היום, קרני אור ראשונות יבואו על יפו, העיתונים יחכו על מפתני הדלתות, הדייגים יחלו במלאכתם והמסעדנים פה יתחילו לקצוץ ירקות לארוחת הצהריים.
 
אני קצת שיכורה. לא מזמן אמר לי מישהו שמבחינת יחסי ציבור, לא טוב לי לכתוב על זה שמפעם לפעם אני חוטאת בשתייה, שלא יתפסו אותי, חלילה, כשתיינית. הנהנתי בהסכמה ונזכרתי שאחרי כל האינטלקטואליות, הטורים, תוכנית הרדיו והסיפורים שלי, אני עדיין בת 25. אז שיתפוצץ. לפני כמה דקות, עזב את ביתי זוג נשוי. הם יצרו איתי קשר לא מזמן דרך עמוד הפייסבוק שלי. הגבר התלהב ממה שכתבתי לפני כמה טורים, על המשיכה שלי לבני 40 ו־50, כאלה שראו דבר או שניים בחייהם ויכולים ללמד אותי עליהם. כאלה שיודעים להעריך אישה על כל גווניה ולאהוב אותה עם כל תשוקתם. הוא שלח לי הודעה, כתב שאהב את מה שקרא, שישמח לתת לי לילה "קורע סדינים" כדבריו, ושלו רק אתן לו הזדמנות, לא אתאכזב. חייכתי למקרא הודעתו, עניתי לו שזה יקרה רק אם אשתו תאשר לנו בכתב. הוא צחק וכתב "זו בקשתך? עד חצי המלכות".
 

לפעמים אנשים שואלים אותי מאיפה אני מביאה את הסיפורים שלי, אני נשבעת לכם בהן צדק שאני לא יודעת איך, אבל הכל מגיע אלי. על מגש של כסף עם עיטורים. מה קרה יום אחרי? בדיוק. אשתו כתבה לי, סיפרה שהיא אוהבת את הסיפורים, שהם עוקבים אחרַי כבר תקופה לא מבוטלת, ושאם ארצה לדעת את בעלה ללילה אחד, זה בסדר גמור מבחינתה, והיא אפילו ממליצה. נכנסתי אל הפרופיל שלה, כדי לראות שזה לא פיקטיבי, שמישהו לא צוחק על חשבוני ושאין לי מטען להחביא מתחת למכונית מסוימת. והפלא ופלא, הפרופיל אמיתי לגמרי. הנה היא והוא מרימים כוס יין באיזו מסעדה, הנה הם מתנשקים והנה הם חובשים כובעים יחד עם ילדיהם באיזה טיול
.
הופתעתי, אבל לא יותר מדי. מיום ליום, מגיעות אלי עוד ועוד הפתעות.כתבתי לה שזה מאוד מחמיא לי, אבל אני מוותרת הפעם. היא ניסתה להתעקש, תהיתי לעצמי כמה כנועה צריכה להיות אישה כדי להציע את בעלה לכל דורשת. למען הכנות, אפילו חשתי קצת צער עליה. "נו?", כתב לי הבעל, "יש לך את האישור בכתב, את צריכה לקיים". רציתי לנזוף בו, לשאול אותו איך הוא מעז, מה הוא חושב את עצמו כל כך? ומה הוא חושב לעצמו? שאני פילגש? שאני עוד אחת? אבל הוא היה אדיב, ולי לא התחשק להפסיד קורא, אז סירבתי בנימוס והצעתי בתמורה דרינק. יחד איתה.
הערב הם היו אצלי, פתחתי להם את הדלת בשמלת בית, ללא איפור ובלי מוזיקה רומנטית וקטורת ברקע. הוא לבש בגדים אלגנטיים נורא, היה גבוה יותר מהתמונות ויפה יותר מהם, נראה כמו טייס כזה. אין צורך לתאר, נכון? היא קטנטונת ורזה, פנים מאוד יפות ושיער מתולתל. כשהיא התפעלה מהאנרגיות שמשדר ביתי, הבטתי על גופה הצנום וחשבתי לעצמי שבטח הייתי במשקלה רק כשהייתי עובר. הם התיישבו, מזגנו יין.  לא ידעתי אם להימשך אליהם, לפלרטט איתם, להרגיש כאילו אני עם הורי, חברי, מאהבי, לדבר בשפה גבוהה או סתם לחייך ולהנהן. סיפרו על המקום היפה שבו הם גרים, על המקצועות שלהם, על חוויות ועל היכרותם. בשעה הראשונה זה נראה כמו ערב שגרתי לכל דבר, אפילו קצת טרחני. 
 
אבל אחרי כוס יין, לא יכולתי עוד. "לא מפריעה לך שישכב עם אחרות?", שאלתי.היא חייכה ואמרה, "גם אני שכבתי עם אחרים". הם סיפרו לי שהיו להם נישואים מושלמים, אבל יום אחד, לאחר משבר גדול, היא קמה בבוקר ושאלה אותו "זהו? זה הכל? זה הסקס? זה הבית? אלו הילדים? מה עוד יש? מה מעבר?". הוא קצת נפגע, ושאל אותה "אז תגידי לי מה את רוצה?". כמה ימים אחר כך היו במסיבת חילופי זוגות, לא מצאו את עצמם וברחו. עוד זמן עבר ונפגשו עם זוג שקלע לטעם של שניהם. פעם בחודש, כל פעם בחדרים אחרים, בהסכמה מוחלטת, נתנו דרור לתשוקתם עם איש/ה שאיתם לא עמדו תחת החופה.
 
"הזוגיות שלנו פורחת מאז", אמרה. הוא סיפר שלפני שנתנו את גופם ולילותיהם לזוג אחר, התנו את זה בשיחה מקדימה. רצו לדעת מי עומד מולם, אם יש עניין, משיכה ואיכות. כן, איכות נורא חשובה להם. הוא דיבר ואני הבטתי על גופו ופניו. הוא היה מצויר, חתיך כזה, עם חיוך שרמנטי, ריח טוב וחולצה מגוהצת להפליא. הבטחתי שלא אתאר, ואני מתארת.
 
הוא שלח מבטי פלרטוט לעברי, אבל לא נטש את אשתו אף לו לרגע. מפעם לפעם העביר ידו על רגלה, חייך אליה, החמיא לה ושיבח את נישואיהם. חשבתי לעצמי שאם קצת פחות מגננות, הייתי נעתרת לו, אבל עדיין, אין מספיק יין בעולם שייתן לי דרור כל כך גדול. סיפרתי להם שבבוקר אני צריכה להגיש את הטור שלי. "אם תכתבי עלינו, רק בלי פרטים מזהים", ביקשה האישה ונשקה על לחיי. הנחתי בידה את שני הספרים שלי והקדשתי לשניהם. בהקדשה כתבתי "לחיי היצירתיות". תקראו לי נאיבית, תקראו לי פתי, זה לא משנה. מולי ראיתי זוגיות שלמה ויפה, נטולת קנאה וסודות. אהבתי את הזוגיות הזאת, אפילו רציתי שישאירו לי נייר קופי, אולי באחת כזו אצליח. היא יצאה ראשונה מהבית, הוא יצא אחריה, הביט בי וחייך. חייכתי חזרה ואמרתי לו "עוד נדבר". 
"אני אחכה לזה", אמר. סגרתי את הדלת.
פעם, באותו הסרט עם הלהבה והאיש שהכניס בה את אצבעו, ראיתי אישה אחת שבגדה פעם אחת, לא יכלה לחיות עם מצפונה והלכה לספר לבעלה. הוא, בתגובה, סיפר לה שגם הוא בגד והם התגרשו. חשבתי לעצמי שאם התסריטאי היה כותב המשך לסרט, שבו השחקן רץ, תופס את אשתו ורגע לפני שהם מתגרשים אומר לה ‘רגע, יש לנו זוגיות טובה, בית טוב וחיים טובים. הנר עדיין דולק, בואי נהיה יצירתיים, בואי נתקן', אולי הסוף היה שווה. אולי הייתי צופה בסרט שוב. אבל התסריטאי כתב לקהל הצופים המיינסטירמי, זה שעדיין הולך בתלם (הלא מבוטל, אגב) - של אישה אחת לגבר אחד. וככה נגמר הסרט.
תכף אסיים לכתוב לכם, אלך אל הברז, אכניס את אצבעי תחת זרם המים ואבוא לכבות את הנרות שנשארו. לא יודעת אם אישרף או לא - וגם מה זה משנה?
בבוקר, הכווייה תזכיר לי את הלילה שהיה - לילה של תשוקה וריח של חדש באוויר.