עמוס עוז מעצבן אותי.
 

זה התחיל כבר בימי נעוריי, בהם קבעתי לעצמי כלל ברזל: לקרוא כל ספר שהתחלתי עד סיומו. מי שגרם לי לחרוג ממנו, בצער רב ובייסורים קשים, היה דווקא עמוס עוז, מי שתואר בעיתונים הממוסדים והמונוליטיים של שנות השבעים כאחד הסופרים הטובים בעולם, אם לא המוביל שבהם. העובדה שזנחתי לפחות בשני מקרים את ספריו עוד לפני שהגעתי לעמודי האמצע, גרמה לי לרגשי נחיתות אינטלקטואלים במשך שנים ארוכות. הרי בעיתון כתוב שעמוס עוז הוא סופר ברמה עולמית, אז ברור שהבעיה היא אצלי.
 

אותו עמוס עוז המשיך לעצבן אותי גם מאוחר יותר, כשנחשפתי לנאומיו הפוליטיים. לא שלא הסכמתי עם דבריו – הנהנתי בראשי כמעט לשמע כל מילה שיצאה מפיו – אך הטון, אוי הטון, שלא לדבר על הפאתוס, גרמו לי לאי נוחות גופנית ולרתיעה בלתי מוסברת. מאז החיים לימדו אותי להטיל ספק בעיקר באנשי הפאתוס למיניהם, אך כבר אז, כנער, האינסטינקט הבסיסי שלי הוביל אותי להסתייגות מהאיש, גם אם הסכמתי לא פעם עם משנתו המדינית.
 

אותו עמוס עוז עצבן אותי שוב לפני הבחירות האחרונות. הפעם תוך קריאת המאמר שפרסם ב"הארץ" שבוע לפני ההליכה לקלפי. כולם מדברים על מופע הבלהות של נתניהו ביום הבחירות  (הערבים והאוטובוסים), אך מפגן ההפחדה הלא פחות גזעני שבא דווקא מכיוונו של נביא השמאל עבר כאן בשקט. עוז הזהיר במאמר – חזור והזהר – מפני הסכנה הגדולה שבהפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית שבה יצמח לאין שיעור האלקטורט הערבי. זו הייתה לא פחות מנבואת זעם, אך למיטב זכרוני היא לא עוררה את זעמו של אף אחד במחנה הנאור. נו, באמת, מי מהם רוצה לחיות עם ערבים? הרבה יותר כיף להרגיש טהורים על חשבונו של הדמון נתניהו.
 

והנה, בימים אלה, אותו עמוס עוז הצליח לעצבן אותי שוב. הטריגר הפעם: "שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים", הסרט החדש שנעשה עליו ובהשתתפותו, שהוקרן בפסטיבל דוק אביב. מזמן לא התקוממתי כך מול המסך: זה התחיל כבר בתחילת הסרט, כשנזכרתי ששיח הלוחמים המקורי אחרי מלחמת ששת הימים, כמו גם המחודש, כלל רק בני קיבוצים.

עצם ההחלטה של עוז לבקר רק במשקים ופסיחתו על מגזרים אחרים בחברה הישראלית אולי אומרת הכל על תפיסת עולמו המיושנת והבלתי רלוונטית - אז כהיום. בשיח עצמו מבקרים הלוחמים את מעשיו של צה"ל במהלך המלחמה – במידה לא מועטה של צדק – בגרסה אבטיפוסית של "יורים ובוכים" ו"שוברים שתיקה". עד כאן אין בעיה, חלק מדבריהם הקשים אף גרמו אצלי להזדהות, אך התזמון, הו התזמון, הקפיץ אותי כמעט עד לתקרת הסינמטק.
 

כי הרי ברור שהסרט לא מיועד לקהל הישראלי כמו לאירופי. המסר, הסמוי וגם הלא סמוי המטפטף ממנו, הוא שהיהודים עשו לערבים את מה שהגרמנים עשו להם. במילה אחת מפורשת: שואה. כיום, בעידן של דה-לגיטימציה לישראל באירופה, הוא ייפול כפרי בשל לידיהם של אלה המפקפקים בעצם זכותה להתקיים.

על הדרך הוא גם יפתור גם כמה רגשות אשמה אצל הצופים הגרמנים וימרק את מצפונם. וזה לא הכל: ההחמצה הגדולה של הסרט מגיעה לקראת סופו שבו כמה לוחמים מציינים בחצי פה שהתפכחו גם מהצד הפלסטיני, ואפילו, רחמנא ליצלן, חצו את הקווים והפכו לימנים, אלא שבכך הדיון נסתם והסתיים. כי למה להרוס את מופע הפטרונות האוריינטליסטי של השמאל, שעוז עצמו הוא אחד מיוצריו ונציגיו? או אולי יותר נכון לשאול: למה לקלקל לעוז את הסיכוי שעוד נותר לו לזכות בפרס נובל לספרות? שלום כבר לא יהיה פה, אז לפחות שיהיה נובל. ע"ע האב הרוחני שמעון פרס.