אני לא עושה את זה הרבה. אני לא נוטה לחצות לעברו השני של הרחוב, כשאני רואה ממרחק מישהו מוכר שלא ממש מתחשק לי לראות. עם השנים למדתי להתמודד עם אי הנעימות הזאת ולהבין שהבעיה נמצאת קודם כל אצלי.



אז אני לא מתחמקת יותר ונשארת במסלול המתוכנן. מרימה את הראש מהסלולרי ומישירה מבט. בזמן האחרון אני גם אומרת שלום מיוזמתי וממשיכה הלאה. השבוע צעדתי ברחוב הסואן הראשי ליד הבית שגרתי בו פעם יותר מדי שנים, וראיתי מולי את הדוור. זה שכולם בבניין קראו לו הכפיל של שלמה ארצי, למרות שיש לו שם אחר לגמרי.



אולי מכיוון שהוא דומה שתי טיפות מים לשלמה ארצי הצעיר, ובכל בוקר כשהיינו שומעים את "כמה זה עולה לנו" בקול צרוד, ובלופ מתמשך מתחת לחלון, היינו יודעים שהוא הגיע. עם עגלה אדומה של הדואר, הוא נופף לי לשלום, לא לפני שקרא בשמי בגרסת המלעיל שלוש פעמים. אף פעם לא עזר כשתיקנתי ואמרתי לו שטליה נשמע יפה יותר במלרע. נופפתי לו בחזרה, למרות שיכולתי לחמוק. הרי ידעתי שהוא לא מתעניין בדבר, אלא רק ישאל שוב את אותה השאלה, ההיא שתוהה אם אני כבר נשואה. 



מצחיק שהקונספט שמכרו לי כשרק עברתי לגור בתל אביב על "בדידותו של היחיד בעיר הגדולה", בתוספת משפט המחץ "תיזהרי זה ממכר", כלל לא תקף במציאות הקיימת.

גם לא במגורים על רחוב ראשי סואן עם חלון לכביש ואדי פיח. אמנם גרתי בפינה התיירותית ביותר בעיר, אבל זו הייתה שכונה של ממש. כולם הכירו את כולם וידעו הכל זה על זה. פעם תהיתי מה היה קורה אילו קירותיו של הסופרמרקט היו יודעים לדבר.

לבד? ממש לא. דווקא בשכונה שהייתה לכאורה זו שמסמלת את הבדידות האורבנית יותר מכל, כמעט ולא הייתי לבד. כמעט. אולי זה המחיר שמשלמים כשמתגוררים זמן רב מדי באותו המקום. מצד אחד מרגישים בבית, ומנגד אי אפשר שלא לתהות האם גם סיפור חייך המסתורי לכאורה, הופך לאיזו אגדה אורבנית שנכתבת בדפי בהיסטוריה של השכונה. כזה שיום אחד אולי איזו בעלת טור בעיתון מחליטה שסקרנת אותה מספיק והיא חושפת אותו בפני כולם. 

שלמה ארצי הדוור כבר הכיר את כל יושבי החנויות באזור וגם את כל הדיירים הקבועים והמתחלפים. הוא ידע היכן הם גרים ומה מצבם המשפחתי. מי התחתן ומי התגרש, ומי בוגד, מי בגד וכמובן עם מי. וכך גם איתי. הוא ידע בדיוק מתי אני ישנה לבד, מתי אני מתעוררת בזוג ומתי החבר ההוא הלך ולא שב. הוא נהג לטפס ארבע קומות ברגל והיה מוסר לי את כל המכתבים ביד, לא רק את הרשומים.

תמיד היה מציץ בביישנות מאחורי הכתף כשהייתי פותחת את הדלת, ולו רק כדי לראות אם יש עוד מישהו בבית. "מתי כבר יהיה לך חבר חדש", היה שואל בדאגה אם היה עובר זמן רב מדי לבד, לא לפני שהייתי שומעת אותו לוחש במדרגות לאב הבית "אולי נכיר לה מישהו?". יום אחד,  כשאותו חבר בא לאסוף את חפציו האחרונים מהדירה הקטנה שלי, שמעתי את קולו הצרוד של הדוור שואל "מה קרה", וזורק לעברו "אני לא מתערב, אבל אל תהיה מטומטם". 
 
שלמה ארצי הדוור ידע שאני מעדיפה לשתות את הקפה של הבוקר בכוס חד פעמית, כדי לחסוך כלים בכיור. ומכיוון שזה סידור נוח, היה מבקש לפעמים גם. כשעשיתי לו פעם אחת קפה שחור מאבקה של נס (כי בכל זאת יש דברים שלא ממש יודעים בגיל 20), הוא אמר שהפחד הגדול שלו הוא שעם קפה כזה אף אחד לא ירצה להתחתן איתי. ואני כמובן צחקתי, ושאלתי אם לדעתו קפה טוב זה מה שצריך באמת גבר בחייו. "נו מתחתנים?", הוא שאל בהתלהבות כשגילה לפני כמה שנים שאני עוברת דירה. אני לא יכולה לתאר לכם את הבעת האכזבה שנפלה על פניו כשאמרתי לו שלדירה הבאה אני עוברת לבד. 
 
מדי פעם אני חולפת לי בשכונה הישנה והאהובה, זו שגם קצת גדלתי בה, רק כדי לשאוף אדי פיח ורעש והשראה. ומדי פעם קולט אותי הכפיל של שלמה ארצי עם העגלה האדומה מנקודות שונות ברחוב. הוא צועק בקול- 'טליה', תמיד שלוש פעמים, ובמלעיל, ומניף ידו לשלום. ואם הוא עסוק מכדי להתקרב ולשאול את השאלה החשובה לו מכל באינטימיות הראויה, הוא מסמן לי באוויר שאראה לו את האצבע. זו של הטבעת. ולמרות שחלפו כמה שנים, ובוודאי יש בשכונה רווקות חדשות שצריך לדאוג להן, הוא לא מוותר לי ועדיין לא מפסיק לשאול: "נו! מתי?".