חלב זה רצח

האמת היא שאני ממש לא משתגע על בשר או עוף בגלל הרצח של החיות. אני לא אומר לא לסטייק פילה (מספיקים לי 200 גר') מהמחבת או מהפלנצ'ה, אבל אני טוב יותר בפחמימות, גבינות, ביצים, ירקות וחומוס. אבל בחג השבועות הזה הייתי קרוב לשבץ גבינתי. 

זה התחיל כאשר אספתי את הילד מהגן ביום שישי והוא נפנף לי עם טנא מלא פירות ובמבה וזעק "נה, נה", והייתי מבסוט חאלס מהחינוך בגן. עד שהגענו הביתה, וכיפוש סיפרה לי שהיא קנתה לו את הטנא והמצרכים, ובאותה נשימה שאלה אם אני רוצה בלינצ'ס. עניתי בחיוב, רק שכחתי שזה בלינצ'ס של מרוקאית, משהו כמו 30 ס"מ ליחידה. אז אכלתי רק שש, כי אחרי שלוש יחידות עם שמנת (רק 15% שומן), היא שאלה אם זה טעים. עניתי שברור, אז היא אמרה "יופי, אתה בטח רוצה עוד". מה אני אגיד לה, לא? היא הרי תתעצב שזה לא טעים, אז לא הייתה לי ברירה. אחרי זה מומחים אומרים לי שהשמנה זו תופעה גנטית. וואללה? חקרתם את זה? כי בגטאות של שרידי השואה כולם שקלו 40 קילו גג. אז שם לא הייתה גנטיקה? זה התחיל רק עם גונבי הדעת בשני העשורים האחרונים?

ההמשך היה בערב החג אצל גיסתי במרכז שפירא, יישוב דתי־לאומי. אמא שלי נסעה איתי, חג שבועות הוא יום הולדתה ה־83. "רוני, מה זה הרעש הזה באוטו? שוב אתה שומע מוזיקה בקולי קולות? אתה חירש?", שאלה כשנכנסה למכונית. "כל הרחוב שומע אותך". אמא, זה אלבום נדיר באיכותו של פורטיסחרוף משבועות 1992, הקלטה חיה ממופע בצוותא. תשמעי איזה יופי יובל שפריר דופק בתופים, תיכנסי לגרוב. "אתה באמת לא נורמלי. שחררו אותך מוקדם מדי, חבל שהרופאים לא דיברו איתי קודם. פורטיס זה לא המשוגע מ'הכוכב הבא'?". סאחתיקה, אמא, איזו שליטה בחומר, אבל למה משוגע למה? 

"אל תגיד לי, יש לי זיכרון מצוין. אני זוכרת שאבא שלך היה הולך לחפש אותך בים, והוא סיפר לי שאתה יושב עם עוד ילדים מופרעים ומישהו עם מעיל ארוך ושחור מקריא לכם מספר. אני זוכרת שצעקת עלי, שזה הבן של מנהל מחלקת החינוך בעיריית ת"א, והוא בסדר, ושארד ממך". נו, הכל נכון, אז מה את רוצה עכשיו? ולמה מופרעים? אחד היה תת־אלוף בצבא, אחד עורך דין חולירע, יש לנו גם במאי, קדר שהוא גם רואה חשבון, נכון שיש גם שני משתמשים שבורים לגמרי, אבל זה לא באשמתם, זה בגלל לבנון, בגלל אריק שאהבת כל כך. כולם יצאו סבבה, אמא, תרגיעי. 

"מתי אתה לוקח אותי לבית קברות, ותפסיק להדליק סיגריה בסיגריה ולעקוף בכביש". עוד פעם את מתחילה עם הטיולים האלה לבתי קברות? מה קורה איתך? יש לך פטיש למתים?". אני רוצה לעלות לקבר של ההורים שלי, שבועיים אתה אומר לי מחר, אני מתקשרת ואשתך עונה לי שאתה ישן". יש NBA, אמא, הרגו לי את הלילות, מה לעשות? ואצלך זה לא נגמר בסבא וסבתא, את מדריכת טיולים שם, כי את מכירה את כל המצבות. בשנה שעברה שרית לקחה אותך וחזרה עם שבר מאמץ, כי היא תמימה ובאה בעקבים. אני לא בנוי לזה. תחשבי עליהם, זה אותו דבר, הם הרי לא יודעים אם היית או לא. 

"תקשיב לי, התחלתי להתעניין בקבר. אני לא רוצה אצל החניוקים, או קיבוץ או מנוחה נכונה בכפר סבא". שחררי אותי, שמעת? את נוטה למות? מה יש לך עם קברים? דברי על זה עם אורלי, למה דווקא איתי? אם אני מתפגר לפנייך, וזו סבירות גבוהה כי את במצב בריאותי הכי טוב בסקאלה לבני גילך, תזרקי אותי בים, שיהיה אוכל לדגים, אחרי שתתרמי את העור שלי. "אני לא רוצה בים". זה לא את, זה אני רוצה. 

"חשוב מאוד שיהיה קבר, הנשמה מאותתת מלמעלה". איך את יודעת? היית וחזרת? יש לי חבר שעובד עם החניוקים בקדישא, נדאג לך לפנטהאוז, עם נוף לפרדס. ותפסיקי להתנהג כמו אחת שמחר סוגרת. "אי אפשר לדעת מה יהיה, צריך להתכונן". גם בן 25 לא יודע מה יהיה, אז את ממליצה שיקנה כבר חלקה? הנה יש לי שיר בשבילך מהאלבום, רצועה מס' 14, "המוות אינו מחוסר עבודה". אני זוכר אותו מהאלבום הראשון של פורטיס, "פלונטר". תקשיבי. את יודעת כמה לילות שברתי אצל פורטיס ב"בארבי", עם הפזמון נה־נה־נה מוות? "אמרתי לך שאתה לא נורמלי. אתה רואה שאני צודקת?".

 הגענו. היינו שמונה אנשים בשולחן אבל היה אוכל ל־80. באמת שהיה מספיק לפלוגה של גבעתי אחרי אימון תקופתי. שישה סוגי סלטים, שמונה סוגי פסטות ורביולי, מאפים, בלינצ'ס, פירות, ארבע עוגות, אבל שתיתי רק סודה, בשביל הדיאטה. למרוקאים אין פרופורציות במזון, על זה אני יכול להעיד כעד מומחה. הרגשתי כאילו אכלתי תינוק ממולא והוספתי ארבעה קילו, כי כאבי הבטן דמו לצירי לידה.  

למחרת היה שחזור כמותי ואיכותי, רק אצל אמא שלי. ביני לביני, התחייבתי בפני לצום יומיים, להוריד קצת את הכולסטרול. חזרתי למחרת בלילה מהעבודה ומצאתי את כיפוש וגיא בסלון, כי חולדה חדרה לבית דרך החלון. "באבא, מיאו, מיאו, פה פה", בישר לי הפעוט, כשהוביל אותי לחדר. "מאמי, נשבעת לך, חולדה בגודל של חתול הלכה עלי, נשבעת לך". טוב, איפה היא עכשיו? את בטוחה שאת לא על אוקסי או משהו? "אני מבדילה בין חתול לחולדה. מאיפה אתה מבין בזה בכלל? אני גדלתי במושב, אני יודעת לזהות". 

התקשרתי לעירייה למוקד 106, אמרו לי לפתור את הבעיה לבד או לחכות לבוקר. כך הם פני הדברים עם חולדה פולשת, כשראש העירייה שלך הוא בן קיבוץ חולדה. רוצים שתחכה לבוקר, ומה תעשה בינתיים? אז בינתיים מצאתי מדביר פרטי, שהגיע תוך שעה מצויד במלכודות, והוכיח לנו באותות ובמופתים שאכן הייתה חולדה גדולה. אבל היא לא המליטה, הוא הרגיע מיד. "היא לא תבוא יותר, ואם תבוא אז נוריד לה את הראש. אם יהיה האטום שביבי פוחד ממנו, אנחנו נלך, והחולדה תשרוד. חיה חכמה מאוד", שח לנו אבנר המדביר/לוכד. תגיד, אפשר רק ללכוד ולהשאיר בשטח? למה להרוג? "למה? כי זה סיכול ממוקד. אנחנו לא פוליטיקאים, אנחנו מזהים איום ומחסלים. הבנת את זה? עכשיו אתה גם פעיל חברתי של החולדות? תתעסק במה שאתה יודע ואל תפריע. כל הכבוד לך, גברתי, אשתי הייתה כבר מזמינה משטרה. התנהגת יפה מאוד". 

חוות הדעת הפסיכולוגית הזו עלתה רק 450 שקל, עם אחריות לשבוע. בקטנה, פסיכיאטר עולה יותר.

לא נרדמתי כל הלילה כי חלמתי שחולדה הולכת עלי, כי כיפוש נשבעה לי שהיא חוותה את זה. סיכמתי עם עצמי שבבוקר הולכים לבדיקת סמים, לבדוק אם האישה משתמשת. בין לבין דיוויד בלאט, לברון וג'מעתו סידרו לי את הלילה עם תבוסה לאטלנטה. בינואר חשבנו שהפנטזיה שלו הסתיימה, עכשיו הוא נאבק על תואר האליפות ואמריקה מתיישרת בהתאם. זה ההבדל בינינו בארץ המובטחת לבין האמריקאים בארץ ההבטחות. התקשורת שם מלאה בחולירות, שעסוקים בציד זרים בדיוק כמונו, רק מדברים וכותבים באנגלית, אז אנחנו נורא מתרשמים.

עבר עוד יום, התחלתי להתאושש ממתקפת הגבינה האפויה, ואז דיוויד גילה התפטר מתפקידו כממונה על ההגבלים העסקיים כי לא הסכים להיות מעורב בשוד הציבור על ידי השלטון, על משאבי הטבע שלנו, כי הממשל פוחד מתחרות. מה יקרה חס וחלילה אם לא מישהו מהמקורבים יגלה גז? אוי ואבוי. אני כבר לא יכול לחכות לעדי המדינה בפרשת הגז. גם איזה מאה עצורים, ואחד הגזלנים העיקריים יעיד נגד חבריו לגזל. יהיה שמייח.

התחלתי לחפש צדיק בסדום, איזה נבחר ציבור שחי באגם הדרעק, אבל לא בשביל ג'וב, אלא באמת דואג לנו. מצאתי את אראל מרגלית ממפא"י. הוא ד"ר לפילוסופיה ולוגיקה, מיליונר או מיליארדר (רק הוא יודע כמה הוא שווה); נבחר לפני עשר שנים לאחד מ־50 המצטיינים בעולם בהשקעות בקרנות הון סיכון, בארץ הוא שולט בתחום. בקיצור, לא מוצלח כמו שר הטבעות דני דנון, אבל יום אחד הוא יהיה. יש לו אתגר. 

טלפנתי אליו לסלולרי והוא ענה כאחד האדם, ממש ברל כצנלסון. תגיד, מה אתה עושה שם בכנסת עם כל הסחלה? אתה לא מת מהריח של הריקבון? 

"מספיק עם השטויות, תהיה רציני. באתי לשרת ציבור, כסף יש לי מספיק, אני לא מחפש ג'וב, ואם התקשרת לדבר איתי על ההון שלטון כאן, זה מפחיד אותי, באמת מפחיד". 

"ביבי מתנהג כמו ארדואן בטורקיה. הקשר שלו עם שלדון אדלסון מפחיד אותי. משה כחלון ניתק את עצמו לכאורה מהסכם הגז, אבל זה רק לכאורה. לא צריך להצביע כדי להשפיע, ואם הוא ירצה להשפיע, יהיו לו הכלים. אבל ביבי כשר תקשורת, זה פשוט כאוס. איך אני יכול לדעת איזה אינטרס הוא משרת? שלי? שלך? שלנו? של שלדון?". 

"כל המדינה מתנהלת במונופולים. סכיני גילוח עולים כאן פי שניים וחצי מאירופה ומארה"ב; מוצצים עולים פי שלושה; מה שלא מונופול הוא דואופול: שטראוס ותנובה, טמפו וקוקה קולה, הם מחלקים את השוק ביניהם ומתאמים מחירים ושוקי יעד. אין סיכוי ששחקן קטן יותר ייכנס לתחרות. אני מגיע מהתחום העסקי, כבר שכחתי כמה הנפקות עשיתי אבל תמיד עודדתי תחרות. כאן את כל מוצרי הצריכה מוכרים מונופולים, למפעלים בינוניים אין זכות קיום, כמו במדינת עולם שלישית".

"הנחתי על שולחנו של שר האוצר הצעת חוק לשקיפות המונופלים. מנכ"ל קוקה קולה אמר שאני קומוניסט. אני קומוניסט? אתה מבין במה מדובר כאן? הוא יודע בכלל באילו עסקים הייתי מעורב? המחיר של קוקה קולה צריך להיות כמו בארה"ב בתוספת העלויות של הייצור כאן, אבל מדוע פי שלושה? 

"אני נלחם בעד הפרדת חברות האשראי מהבנקים. יש כאן שני בנקים עצומים ששולטים ב־70% מהשוק, והם נותנים אשראי שקרוב לשוק השחור. 12%־14% זה כמו במאפיה, ועוד יש ריבית על ריבית, זה פשוט עוול. אבל כולם יודעים ושותקים, כי אחרי הכנסת ילכו לעבוד אצל הטייקונים. אני לא מחפש ג'וב לאחרי, כי עזבתי ג'וב בלפני. אני כאן כדי לצעוק על העוול".

"אתה אמרת, אני עוד אופטימי, אני מאמין שנצליח לשנות. אחרת המוחות הצעירים יברחו מכאן".

מרגלית הוא חלק מהממסד הפוליטי, אבל הוא בז לנהנתנים. ביררתי קצת על פעילותו בכנסות האחרונות שבהן כיהן. הוא טס על חשבונו, לן ומתארח רק על חשבונו, לא לוקח לירה סורית דפוקה מהקופה הציבורית. א. כי יש לו יכולת; ב. הוא לא צריך שכאשר תגיע אליו חוליית החיסול הפוליטי, יאמרו שהוא נגע בכסף ציבורי. אולי זה הג'ון קנדי שלנו, רק שלא יגמור כמוהו. 

אבל מה יהיה איתנו? מישהו בכלל מבין מה קורה כאן? את משרד החוץ חילקו לשמונה פרזיטים, מדוע לא חילקו את הג'וב של מוישה גפני לשמונה עלוקות אחרות? גלעד ארדן הוא השר לביטחון הפנים, שחייב לשקם את הארגון שמסריח מריקבון אנושי ומערכתי, אז נותנים לו גם את איראן ועוד שאר ירקות, אפילו על המאבק בפיפ"א הוא אחראי, אז מתי יהיה לו זמן לתקן את המשטרה? לרוב השרים בממשלה אין היכולת המוכחת לנהל משרד אחד בהצלחה, אז רובם קיבלו כמה תחומים; היחידים שיצליחו הם השרים בלי תיק.

אני באמת מקווה שהכל ייחרב, רק כדי שהציבור יבין שאין מקום להצבעה רגשית ושהגיע הזמן לחוס עלינו, כי כמו שאמר מנהיגנו מנחם בגין המנוח, איננו יכולים עוד.

התאוששתי מהשיחה עם מרגלית רק כדי לחשוב על מארק צוקרברג המיזנתרופ עם הפייסוש שלו והשיימינג המטונף שיצר, שמתבטא באובדן חיי אדם בכל יום בעולם, גם אצלנו. ואין אפשרות להתלונן כי הוא לא ניתן להשגה, וגם לא הנציגה שלו בישראל. כמה עוד צריכים למות כאן כדי שאיזה דייר באגם הדרעק יבין שזה גובה חיים הרבה יותר מהאיום האיראני? 

אבל עם מי יש לדבר כאן? כל אחד אומר לעצמו שהיה יכול להיות גרוע יותר, איך? אם זה היה קורה לי. טינופות שבוויז'ואל היו פוחדים להביע עמדה, לבטח לקלל ולשחק תפקיד של עבדאי, מסתתרים בווירטואל והופכים לגיבורים בעיני עצמם. הנה, הרגנו עוד אחד היום, איזה כיף? יאללה, בואו נגמור עוד מישהו, כדאי שיהיה אדם מוצלח, שיישבר מול המדיה החברתית החדשה.

כן, אמא, איך אני יכול להזיק לך? "תשמע, הייתי עכשיו בלוויה של הבוסית שלי במחלקת המתנדבים בעירייה, היה אירוע מכובד עם סאונד ותאורה ונאומים. באמת מרשים". את באמת פורחת בבתי קברות, הא? ממש עושה לך טוב לעור הפנים. 

"שמעתי מאשתך על החולדה. אסון, אני אומרת לך אסון. למה שלא תעברו לגבעתיים?". אני מתעב את העיר הזו, אמא, עולה לי עכשיו בראש הקליפ של עמיר לב, בשיר "כחול וירוק". הייתה לו שם שורה, שהוא אומר לאמו: "את רוצה שיהיה לי נוח, שאני אגור בגבעתיים/ אני אמות שם במרפסת באחד החגים". אגב, אמא, את הקליפ צילמו ברחוב השניים, ממש מול הבית שלך. מה את אומרת? 

"מה שאני אומרת, שאני לא מבינה למה מגיע לי שהילד שלי דפוק. אתה פשוט דפוק ולא נורמלי, מה אתה מצטט לי שירים עכשיו. אני אדבר עם שרית, צריך לטפל בך, אתה לא בסדר. אני נשבעת לך ששחררו אותך מוקדם מדי. טוב, אני חוזרת לברידג', ביי".

כן, בעצם אולי היא צודקת, אולי שחררו אותי מוקדם מדי. אולי אני צריך להתאשפז לאיזה חודשיים, וכשאצא כבר לא תהיה כאן ממשלת הרשע והפשע הזו. ואולי זה השבץ הגבינתי שתקף אותי בחג מתן תורה. מזל שנגמרו החגים והגיע הזמן לים.

אריה, אני מגיע היום לחוף, נגמר הכדוריד, חכה לי.