זה רק מתבקש להספיד כאן בפעם האחרונה את אחד מהסמלים שהגדירו יותר מכל את תבנית נוף ילדותי. בשבוע שעבר בעיתוי מפחיד למדי עבורי, הלך לעולמו אחד מהסמלים המובהקים של נעורי המוקדמים והמאוחרים, קולנוע ״גת״ בתל אביב. אם אתם כמוני, אולי גם אתם זוכרים היכן הייתם כשסגרו גם את קולנוע ״פריז״, או את ״אורדע״, את קולנוע ״תל אביב״, קולנוע ״רינה״ או ״אדיסוך, או מה שזה לא יהיה.
לצד סמלי התרבות שלנו שהולכים בשנים האחרונות לעולם שכולו טוב, שוקעת לאטה גם תרבות בתי הקולנוע. עולם הולך ונעלם. ואל תמכרו לי מתחמי סרטים המוניים, עם כורסאות מתכווננות וג׳אנק קולינרי בשפע. אני מתכוונת לבית קולנוע עם כיסאות מעץ, שצריך לבקש מזה היושב לצדך לשים את היד על המושב, רק כדי שלא יקפוץ למעלה. כזה עם פופקורן שרוף של פעם וטרופית שרק מצמיאה עוד יותר. כזה שמתעקשים להבריח לתוכו בקבוקי זכוכית של קולה. אחד שכזה עם במה ומסך ויציע גבוה, וחלון קטן שממנו עדיין אפשר לראות או לשמוע את המקרן, ולראות את גרגרי האבק עפים בתוך אלומת האור שיוצאת ממנו. כזה שמספרי השורות מסומנים על המדרגות באור כתום. שיש בו ריח של תירס, וילונות כבדים של אחורי הקלעים בתיאטרון שלא כובסו מעולם וניאונים ירוקים של שלטי יציאת חירום.
״exit״ הייתה המילה הראשונה שלמדתי באנגלית. ראיתי אותה בקולנוע ״רינה״ בחולון בגיל 4, כשאבא שלי לקח אותי בפעם הראשונה לסרט של גדולים. ״יום רביעי הגדול״. אני זוכרת ממנו בעיקר גלים וגולשים ואת האור הממוספר על המדרגות. בדיוק כפי שאני זוכרת את הסוכרייה על מקל עם המסטיק בפנים, שבלעתי מרוב הלם במשחק גמר הגביע של הפועל תל אביב ב־1983; את טופס הטוטו הראשון שמילאתי וזכיתי בסכום שבו יכולתי לקנות אופניים; או את הקריאות של הקהל מהמגרש של צפרירים בשישי אחרי הצהריים, שהגיעו עד למרפסת של הבית. בכל פעם שאני עוברת בסמוך לחורבותיו של בית קולנוע זה או אחר, אני נזכרת באיזה סיפור חזק בחיי. אולי כי בסופו של דבר, כשנמצאים במרוץ בלתי פוסק של יעדים ומחויבויות, הרגע הקטן הזה שבו אפשר להתרפק על העבר, יהיה תמיד אותו רגע שבו נזכור את השנייה שבה הניחו לנו יד על הכתף בפעם הראשונה, את הנשיקה המוזרה ההיא, את הבריחה הגדולה מבית הספר, את הדייט הכושל, את הצגות הצהריים של קולנוע ״דיזנגוף״ ואת הסרטים בצרפתית שהחליפו את שיעורי האנגלית. את הפעם היחידה בחיי שבה יצאתי מסרט עוד בטרם עלו הכתוביות. גיל 12, קולנוע ״גת״, ברוס רריליס ובן של חברים של ההורים, שמנסה ללא הצלחה יתרה לנשק אותי. אחר כך, זה לעבור בכל פעם ליד הכיכר ולראות את התמונה של ג׳וליה רוברטס עם המגפיים מ״אישה יפה״, ולרצות קצת להיות גבוהה כמוה עם ריצ׳ארד גיר אחד. תחשבו על כך שפעם דייטים טריים של טררם בגרות מפוכחת היו עושים רק בבתי קולנוע. כי לאן כבר היה אפשר לצאת. אחר כך הם הפכו למזמוזים בשורה האחרונה, בעיקר בהצגות חצות, שניכר היה כי כל מי שבא אליהם הם נערים ונערות שאין להם חדר לבד בבית של ההורים.

ואז הם החלו להיעלם. לאט ובהדרגה. כמר שמוציאים פלסטר, כדי שלא יכאב. ביכינו את סגירת קולנוע ״פריז״ מצד אחד, אך מנגד התחלנו להתלהב מהקניונים שהחלו לצוץ תחת כל עץ רענן. חבורת נערים, שראתה את הפילים הלבנים האלו עם החנויות רק בסדרות האמריקאיות. וזה היה נחמד להגיע למתחם בקניון עם ניאון צבעוני, ולהרגיש אמריקה. וכשצעירים, קל לזרוק משהו ישן שרגילים אליו. אנחנו הרי אף פעם לא מאמינים שנתגעגע. והיא מחלחלת לאט, ההבנה שקולנוע ״חן״ העצום, שנסגר לצורך שיפוצים והפך לשבעה אולמות שבנויים בצורה מוזרה, לא יהיה אף פעם קולנוע ״חן״ של החופש הגדול. ועכשיו את כל הסרטים הטובים והפחות מסחריים דוחקים לכרך קטן, בלי במה, בלי מסך, ברוב המקרים ללא יציע. הכיסאות מרופדים, כבדים. כבר לא צריך להניח יד על המושב, כדי שהכיסא לא יקפוץ. אי אפשר לחרוט על הכיסא ממול ״ט. הייתה כאן״, או להדביק עליו מסטיק (נשבעת שמעולם לא עשיתי את זה). ולא רק בתי הקולנוע הוכחדו, אפילו ״הסרטייה״ האהובה מול ביתי נסגרה במכירת חיסול של סרטים בעשרה שקלים. כי אפילו DVD כבר לא מרגש אותנו. הווידיאו הרג את כוכבי הרדיו, מערכת הקולנוע הביתית הרסה את בתי הקולנוע. וכולנו גרים היום בקיבוץ לא מופרט מהזן האלקטרוני. בפייסבוק.