יוגה ב־40 מעלות הייתה פעם הדבר האהוב עלי בעולם. בחיים האחרים ההם היה לי זמן לפעילות גופנית שדרשה ממני כשלוש שעות אימון ואפילו נהניתי מרכיבת האופניים לסטודיו שהיה מרוחק יחסית מהמקום שגרתי בו. מישהו אשכרה הצליח לשכנע אותי לשלם, לסבול ולהרגיש טוב עם זה, אלה היו הימים. בתוך שבוע מאז הכניסה למסגרת הרגשתי איך המפרקים מגיבים באהבה לעינוי הזה, ונתתי להם בשמחה עוד ממה שהם רצו. טוב, הם בכל זאת היו בני 22 אז. כעבור חודש כבר הייתי מוכנה להיות מחליפה של נערת הגומי הממוצעת - לא רוצה להתהדר בנוצות מוגזמות מדי. זו הייתה גמישות פיזית נעימה שהביאה איתה גם גמישות נפשית. ככה זה כשאין לך אחריות או מחויבות אמיתית למשהו.
אני אוהבת אנשים גמישים. בלי אנשים גמישים לא היה לנו היום שר חינוך שהסכים למתוח את עצמו לכיוון המשרד אף על פי שלא היה מאוד בעניין. גם השר במשרד התקשורת והשר לביטחון הפנים-עניינים אסטרטגיים-הסברה הם אנשים גמישים למדי. תשאלו את ראש הממשלה כמה חשוב להיות גמיש - האיש, על גובהו וחליפתו, הוא אחד הגמישים בארץ, ויש שאומרים שהוא מצליח להגמיש לא רק את השרים שלו אלא אפילו את המציאות עצמה.
אי אפשר להסתדר בלי גמישות. כבר חצי שנה שחמי, כפרה עליו, נכה שאוהב להיאבק בטחנות רוח כמו שאני אוהבת נוטלה, מנסה לשכנע את המוסד לביטוח לאומי לנהוג בהיגיון. הם מציעים לו מין כיסא נייד כזה שהם רגילים לתת למבוטחים במצבו, והוא רוצה קלנועית שעולה 50 אלף שקל פחות ומאפשרת לו להתנייד באופן נוח יותר. זול יותר, נוח יותר אבל עדיין צריך לגייס את מיטב המוחות של המוסד לטובת אישור מהיר של הבקשה לחילוף - רק חצי שנה. השמועות מספרות שזו המתנה קצרה ביותר, אבל הרי ידוע שלנזקקים לשירותי הביטוח הלאומי יש זמן ואורך רוח לחכות. חמי לא מיוחד, זאת אומרת, בשבילי הוא מאוד מיוחד, אבל אני כמובן לא מצפה מהרשויות שיזמינו אותו לארוחת שישי. רק לפתוח את הראש, זה הכל.
בארצות הברית של אמריקה זה בכלל לא משנה על איזה פקיד נפלת. חוק זה חוק, וקריטריונים זה קריטריונים, ואין שום אפשרות להגמיש את התקנות לטובתך. ככה לפחות לפי סיפורי האימה. כולם עושים שם יוגה, אבל הגמישות שלהם על הפנים.
לפעמים יש גם הצלחות. השבוע שמעתי שאחרי מאבק ארוך (ומיותר), החליט משרד הפנים להגמיש את הבירוקרטיה, רגע לפני שהיא שברה את הקורבנות שלה, ואישר את העלאתם לארץ של אחיהם של שני לוחמים ממוצא אתיופי. זה הגיע כבר לאיומים בשביתת רעב ומעורבות של כלי תקשורת, כי כנראה לחימה בצוק איתן וקבלת צל״ש לא מספיק משכנעות את המדינה, אבל נו, מוטב מאוחר וכו'. כנראה אלסטיות היא עניין גמיש.
אין מה לעשות, לפעמים החיים זורקים עלינו כדורים ואנחנו צריכים להחליט אם אנחנו קופאים מולם ונותנים להם לפגוע ולהשאיר סימן כחול-סגול או שאנחנו מחליקים אחורה כמו במטריקס ויוצאים מזה בסטייל. בלי גמישות, למשל, נשים לא היו יכולות ללמוד ולעבוד ולקיים זוגיות ומשפחה וחיים אישיים.
איזו אישה נחמדה תפסה אותי השבוע בתל אביב ונזפה בי בחביבות על שאני מרחמת על עצמי קצת יותר מדי בטורים שלי. היא עצמה עשתה דוקטורט עם ארבעה ילדים ובשלב הזה בשיחה כבר התחלתי לחפש את המקום הראוי להקים לה מקדש. אין מה להגיד, נשים גמישות יותר. בואו נגיד שגם היום אני מרגישה שאני עומדת על רגל אחת בחום של 40 מעלות תוך ליפוף הרגל השנייה וריכוז בנשימה, זה פשוט תרגול קצת יותר מטאפורי, והמפרקים שלי לא באמת מרגישים אותו.
אנחנו הנשים כאלה כי נולדנו ככה, אבל גם כי אין לנו ברירה. אני בהחלט מודעת למאמצים הגדולים ולקשיים בחייהם של גברים בעולם הזה, אבל נשים שמצליחות לתמרן, כך יעיד כל אדם בעל עיניים, אוזניים ולב, הן אלופות העולם האמיתיות בגימנסטיקה. גברים יכולים לקבל את התואר בטרמפולינה.
אי אפשר להסתדר בלי גמישות, ודווקא כשאנחנו מזדקנים אנחנו פחות זורמים, יותר קשוחים, פחות קלים לשכנוע. אולי אנחנו מפחדים שמישהו ימתח לנו את האיברים קצת מעבר לקצה גבול היכולת שלנו ואחר כך לך תתקן מין עסק ביש שכזה. אולי אנחנו סתם נתקענו עם המשפט ההוא שחבל שהמציאו אותו, שאומר ש״אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים״. מכירה כמה שחצו את ה-70 וה-80 ויכולים ללמד את כולנו איזה שיעור בצניעות בכל מה שקשור בגמישות מחשבתית וגם אנטומית, לא נעים לומר.
אז החלטתי! מחר אני הולכת לשיעור מתיחות או לכל הפחות לשחק גומי עם חברות בחצר. אני גם אנסה להיענות בחיוב להצעה שלא ממש יבוא לי להיענות לה רק כי אני עצלנית ונחמד לי להישאר באזור הנוחות שלי, לכו תדעו לאיזה עולם זה יחשוף אותי. המחשבה מלאת המוטיבציה הזאת בטח תחזיק מעמד כ-17 דקות, אבל היי, שמחתי לגלות שהיא עדיין קיימת.