קולגה שהפך לאחרונה לחבר טוב, אמר לי באחת מפגישות הקפה שלנו לא מזמן, שחרדות יש לכולם, ומה שמבדיל אותנו זה מזה הוא המשקל שאנחנו נותנים להן בחיינו. אנחנו מכירים די טוב, הוא ואני.



בתקופה האחרונה מצאנו את עצמנו עובדים ביחד על כתיבת טקסטים, ונפגשים במקומות מעוררי השראה שאינם משרדים בני ארבעה קירות. בדרך כלל מדובר בבתי קפה תל אביביים קטנים, עם מוזיקה ואווירה כזו שמאפשרת להסיר מגננות ורשמיות. ואף שאין בינינו כל היכרות אישית קודמת מלבד מקצועית, המפגשים החצי רשמיים הללו מאפשרים לנו להיות נטולי פילטרים.



אני מניחה שהוא שם לב שבאותה הפגישה הייתי קצת מעורערת. זה לא משהו שניכר בי בדרך כלל. אני שחקנית טובה. לפחות הייתי. אבל קורה שפתאום קם אדם בבוקר ומגלה שיש לו התקף חרדה. לא משהו היסטרי, קליני או בלתי נשלט. לא משהו שמוציא אותך מתפקוד יומיומי או משפיע על הסובבים אותך. אפילו לא משהו שמצריך כימיקלים. סתם, קוצר נשימה קל, שאם מנסים לנתח אותו, אין לו שום קשר למציאות.



כזה שאפשר להניח אותו בצד כשצריך, ולהתעסק בעבודה ובדברים חשובים. הוא לא משבש את השגרה הגדולה, אבל מטריד כמו זבוב שמסרב לצאת מהחדר. ואז כשחוזרים הביתה, הוא ממש כועס שלא נתנו לו את תשומת הלב הראויה ומנסה בכוח להראות לך מי פה הבוס.



התחושה הזאת הייתה די מוזרה לי. זה לא קרה לי אף פעם. הפעם היחידה בחיי שבה היה לי התקף חרדה ממשי, אירעה לפני כמה שנים, שנייה לפני שהייתי צריכה לעלות על הבמה בתפקיד ראשי. בשבוע האינטנסיבי של החזרות לפני הפרמיירה עוד היו לי סימנים נלווים, כמו בחילות שהריצו אותי לרופא ולרכישת ערכות לבדיקת הריון. רק רוקח מבית מרקחת קטן ליד ביתי היה חד מספיק, כדי לשאול אותי אם אני בפאניקה ממשהו.

״אני? פאניקה? מה פתאום״, עניתי בביטחון גמור. אפילו נעלבתי. בחיים לא היה לי פחד במה, ואין לי חרדת ביצוע. אבל את שתי ההצגות הראשונות של אותה הפקה אני לא זוכרת, רק את המלבישות שחיכו לי עם כוס מים ומגבת עם קרח בכל פעם שיצאתי מהבמה, ואת תחושת הסחרחורת בהשתחוויה והרצון לעלות להסעה. הנסיעה אז מבאר שבע לתל אביב נראתה ארוכה כל כך. מה ששיגע אותי במיוחד באותה התקופה היה השאלה, איך ייתכן שבחורה שמגיל 9 נמצאת בביזנס, מצליחה להתהפך כך על דבר שעד אז עשתה בעיניים עצומות. איך קורה שמפתחים חרדה בלתי נשלטת על משהו שהוא לא חדש בעצם, ולמה לעזאזל זה תמיד קורה ברגע הלא נכון.
מאז אותו ערב על הבמה, שהיה באיזשהו מקום אירוע מכונן, שמחד גרם לי לעשות שינוי קריירה, ואולי עזר לי לקחת את החיים בצורה פרופורציונלית יותר, נפתחה גם תיבת פנדורה. כזו שגילתה שגם לי, זו שחשבה שבחיים זה לא יקרה לה, זה עלול לקרות.

ואם זה קרה פעם אחת, זה אולי עלול לקרות שוב, ומה יקרה אם זה שוב יגיע בעיתוי לא מתאים. ואיך ממשיכים הלאה עכשיו מבלי לפחד שזה יקרה בכל רגע. כולם אמרו לי שהכל בראש, והאמת היא שהם צודקים. הכל בראש, אבל לכי תתעסקי עם הראש עכשיו. שינון מנטרות הוא לא משהו שעובד אצל כולם. כאקט מונע, ניסיתי, בכל שבוע מאז  ועד היום, לעשות משהו שאני מפחדת ממנו, לדבר עם אנשים שלא היה לי אומץ לפנות אליהם, להפסיק לחשוב מה יהיה בעתיד או לספר את הסיפור, בטור הזה למשל.
 
ואז בוקר אחד, כשהייתי בדרך לפגישת העבודה בבית הקפה, ואפשרתי למחשבות קיומיות לחדור לי לתוך הסיסטם המוגן היטב, זה הופיע. בקטנה. וכשהרגשתי את חוסר האוויר הזה מבעבע מתחת לשמש הקופחת על המדרכה ברחוב ז׳בוטינסקי, תהיתי למה אי אפשר היה להיוולד עם איזה כפתור, שמנתק בן רגע את ייסוריה הבלתי רציונליים של הנפש האנושית. אלה שלא נשענים על שום נתון מדעי מבוסס, אלא רק על פחדים שקשורים תמיד למה שהיה בעבר ולמה שיהיה בעתיד. והם אף פעם בעצם לא רלוונטיים, בטח שלא לזמן הווה. אלוהים, בני האדם הם באמת יצורים מסובכים.
 
״לכולם יש את זה, את יודעת״, הוא אמר לי כשה-געתי, ״העניין הוא המינונים שאת מאפשרת״. ואחרי הקפה והביטלס שהיקום שלח לי כשיר ברקע, חשבתי שזה אולי לא דבר כל כך רע, החרדה הזאת. היא שומרת עלינו רוטטים, חיים ולא מכניים. ואולי זה אפילו מנחם לדעת שרובנו בכל זאת עדיין מצליחים לשמור על נפש שהיא קצת חשופה, בתוך עולם שלפעמים נדמה שמתחיל לאבד את זה.