1. אם אכן איבד ארדואן את הרוב בפרלמנט והכורדים עברו את אחוז החסימה, הבחירות בטורקיה אתמול מהוות לא פחות מאירוע מכונן חיובי, שקוטע סדרה ארוכה ומדכאת של אירועים מכוננים, מדממים ושליליים באזורנו. העובדה שדהירתו של ארדואן להפיכת טורקיה לדיקטטורה אסלאמית נבלמה באמצעים דמוקרטיים (בניגוד למקרה המצרי, שם זה קרה בזכות כידוני הצבא), מוכיחה שאפשר גם אחרת. זה כבר קרה בתוניס, גם שם נבלמו האסלאמיסטים לאחרונה בבחירות דמוקרטיות, אבל טורקיה מרכזית יותר, דומיננטית יותר, סמלית יותר לענייננו.

לא, קץ שלטון ארדואן עדיין לא נראה באופק, גם האסלאמיזציה המואצת של טורקיה עוד לא אמרה את המילה האחרונה, אבל ארדואן והפטרון הרוחני שלו, ראש הממשלה דבוטאולו, הבינו אתמול את מגבלות הכוח. הם החלו לחגוג מוקדם מדי, שיכרון הכוח גרם להם להאמין שהציבור יילך בעקבותיהם לכל מקום ובכל מצב. ובכן, הם טעו. ואלה חדשות מצוינות.

2. ואצלנו, יש נשיא אחר לגמרי. בניגוד לחלק מהתחזיות (כולל שלי), ראובן ריבלין הפך כבר מזמן למבוגר האחראי היחיד הזמין לטובת השפיות סביב שולחן ההנהגה. נאומו אתמול ב״כנס הרצליה״, שכבר זכה לכינוי ״נאום השבטים״, ראוי לגמרי לקלישאה ״נאום מכונן״.

ריבלין אמר בקול רם את מה שכמעט כולנו כבר לוחשים בסתר מזה זמן. ישראל השתנתה. ממדינה שיש בה רוב מוצק ושלושה־ארבעה מיעוטים החגים סביבו, הפכנו למדינה שכולה מיעוטים, שבטים ופלגים המנותקים זה מזה במקרה הטוב, או מסוכסכים איש עם רעהו במקרה הטוב פחות.

זו מציאות, אומר הנשיא, שצריך להסתגל אליה, ולנצל אותה. יש מה לעשות, אסור לאבד תקווה, ואפשר להפוך את הרב־גוניות הזו ליתרון. כך הנשיא. מה שהיה לי חסר בנאומו של הנשיא ריבלין היו המלצות אמיתיות לפעולה, כאלה שרק נשיא מכהן, האזרח מספר 1, יכול להמליץ.

כמו מה? כמו, נניח, קריאה לחרדים להגביר את יציאתם לעבודה ואת התגייסותם לצה״ל. קריאה לערבים להתחבר לחברה הישראלית, לתת כתף בשירות אזרחי, להתחיל להשתתף במה שקורה כאן, במקום להתבדל ולקטר. ריבלין נהנה מאהדה רחבה בשני המגזרים הללו, ערבים וחרדים, ונדמה לי שאמירות נחרצות יותר מכיוונו יכולות לעשות את ההבדל.

3. ובינתיים בניו יורק, בכנס ה״ג׳רוזלם פוסט״, מצאו את עצמם ראש המוסד לשעבר מאיר דגן והרמטכ״ל לשעבר גבי אשכנזי בסוג של שימוע פומבי. המראיינת בפאנל שבו השתתפו, העיתונאית (המוכשרת) קרולין גליק, הטיחה בהם האשמות שאין חמורות מהן. הם מנעו, על פי גליק, מראש הממשלה בנימין נתניהו לתקוף את איראן בשנים 2010־2011, הם סירבו פקודה, באשמתם הגענו למצב שאליו הגענו, כשהאיראנים חצו את נקודת האל־חזור, וכו' וכו'.

צפיתי באינטרנט באירוע הקשה הזה והייתי מקבל בטבעיות כיתת יורים בסיומו. הבעיה עם הטיעונים המנומקים של גליק היא שאין להם אחיזה אמיתית במציאות. אגב, בתגובותיהם חשפו אשכנזי ודגן סוג של סתירה משעשעת ביניהם: אשכנזי אמר ש״לא הייתה פקודה כזאת״, דגן אמר ש״הפקודה הייתה בלתי חוקית״.

לו הייתה גליק קוראת בעיון את כל הפרסומים בנושא הזה במשך השנים, הייתה מבינה שהפקודה ״לדרוך את המערכת״, שניתנה לראשי זרועות הביטחון בסיומה של ישיבת ״שביעייה״, הייתה אכן לא חוקית. אי אפשר לגייס מילואים בהיקפים הנדרשים ללא החלטת קבינט/ממשלה.

לאחר שדגן, אשכנזי, דיסקין וידלין העירו את העובדה הזו באוזני נתניהו ואהוד ברק, חזרו בהם שני אלה מהפקודה והנושא ירד מסדר היום. כך שדגן צודק (פקודה בלתי חוקית), וגם אשכנזי (בסופו של דבר היא לא ניתנה).

אבל זה לא באמת חשוב. מה שגליק אינה לוקחת בחשבון, זה שאף רמטכ״ל או ראש מוסד לא יכול לסרב לפקודת הדרג המדיני. אם היו נתניהו וברק מכנסים קבינט כפי שדורש החוק, ומעבירים את ההחלטה, היא הייתה מתבצעת. וזה עדיין לא באמת חשוב. מה שחשוב, זה שארבעת ראשי הזרועות הללו השתחררו במהלך 2011. ההזדמנות האמיתית של נתניהו לתקוף את הגרעין האיראני הייתה בעצם ב־2012. היו לו אז ראשי זרועות טירונים וחסרי ביטחון (גנץ, פרדו, כהן, כוכבי), היה לו עדיין שר ביטחון לוחמני (ברק) ולא היה לו נשיא אפקטיבי, כי אובמה היה בסיומו של קמפיין בחירה מחדש, ומצדו ישראל הייתה יכולה לתקוף גם את וושינגטון.

קיץ 2012 היה אידיאלי לתקיפת הגרעין האיראני, הוא בא לנתניהו בהזמנה. אז למה הוא לא תקף? אולי כי היה עסוק לתקוף במקום זה את אובמה ולנסות להדיחו ממשרתו באמצעות ההימור על מיט רומני? אולי כי הוא סתם פחד (כרגיל)? את הטענות שגליק מפנה לשי״ן גימ״לים (אנשי הצבא), היא צריכה להפנות למחליטים: נתניהו וברק.