האמנים בהיסטריה. מאות מהם, מתחומים שונים (מוזיקה, מחול, תיאטרון, קולנוע, אמנות פלסטית וכו') חתמו על עצומה המוחה נגד ״הצעדים האנטי־דמוקרטיים שנוקטים בשבועות האחרונים משרדי הממשלה כלפי יוצרים ואנשי תרבות, שיצירותיהם או השקפותיהם אינן עולות בקנה אחד עם הרוח המנשבת במשרדים אלה״.
אני מסייגת את פתיחת מאמר זה. רק חלק מהאמנים בהיסטריה. כלומר: האמנים שקיבלו עד כה מימון מהמדינה בהיסטריה. היוצרים הגרים בהתנחלויות, למשל, שקטים. אתם יודעים למה? כי הם לא נתמכים על ידי המדינה. אתם יודעים למה? כי עד כה לא היה שר תרבות שראה לנכון לתמוך ביצירה ציונית. גם את ה״פרס ליצירה ציונית״ נתנה שרת התרבות היוצאת ליהושע סובול.

והנה, בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל עושים שרי החינוך והתרבות את הברור מאליו, ומפסיקים לממן יצירות הזויות ושקריות נגד המדינה. הם גם אינם מוכנים לממן שחקנים המחרימים התנחלויות. האם זו סתימת פיות? לא. זאת פתיחת פיות של אחרים, שעד כה היו מושתקים, וזו הפסקת סעודות השחיתות שבהן הלעיטו עצמם הפיות המקטרגים אותנו. זה בסדר גמור מבחינתי.
אני אמנית. אני זמרת, כותבת ומלחינה, ואני נמצאת תחת חרם יומיומי. המדינה שלי מעולם לא תקצבה את האמנות שלי והמופעים שלי מוחרמים מכל עבר. כשאני באה לשיר ביישובים דתיים אני מוחרמת כי אני אישה, וכשאני באה לשיר שירי ראשית ציונות בקיבוצים אני מוחרמת משום ש״אלדד לא ידרוך בקיבוץ שלנו״ (ציטוט אמיתי שהעלה דמעות בעיניים).

עצם הקיום שלי כאמנית הוא מאבק, ואני צריכה להמציא את עצמי בכל פעם מחדש. כשניגשתי שוב ושוב לוועדת סל התרבות נעניתי בשלילה, ויש לי תחושה שזה לא בגלל טיב היצירה. הלוואי שהמצב ישתנה היום, אם לא בשבילי אז בשביל התרבות הישראלית, שצמאה לשמוע קולות מגוונים, צבעים אחרים.

האמנות במדינת ישראל חופשייה, וכך תישאר. אף אחד לא מונע מאיש להציג או לומר את דעתו, אפילו אם היא מנוגדת לדעת הרוב, אפילו אם היא מהללת רוצחים, אפילו אם היא נותנת רוח גבית לרוצחים. אני לא מבינה למה לעשות את זה, אבל כנראה בגלל זה האמנות שלי שונה.
האמנים טוענים שמדובר במדרון חלקלק. הצעד הראשון הוא מניעת תקציבים, והצעד הבא יהיה צנזורה על דעות המנוגדות לממשל. אלו דברי הבל. למה הדבר דומה? לפושט יד שישתין על הבית שלי ואז לא יבין למה אני לא נותנת לו צדקה. המדינה לא חייבת לממן את המזיקים לה.