לא הייתי שלשום בכינוס הספונטני של היוצרים נגד הכסאח המסתמן במדיניות הממשלה כלפי חופש היצירה והתמיכה בו. אני מסכים, שלא ככמה אניני טעם בשמאל-מרכז, לדבריו הקשים של ידידי עודד קוטלר נגד שרת התרבות החדשה ואיומיה על מי שמנסה להתנגד לה, ונגד התנהגותה, התאמתה לתפקידה, תפיסתה הפוליטית ורצונה התרבותי העז לרסן כל יצירה שאינה תואמת את מחשבותיה הפשטניות.
יש לגברת, כנראה, אטימות טבעית לכל החושב מחוץ לקופסת הבטון שלה שאמונתו שונה ועמוקה משלה. במקום קוטלר, שדיבר בסערת רוח של מי שכבר 60 שנה משקיע בתרבות היש־ ראלית ועשה למענה פי כמה משתרמה השרה רגב לגיבוש והבנה בחברה, הייתי משתמש בדימוי מתון וחיובי יותר, כמו ״שיות תמימות שהולכו שולל בעיניים עצומות״, או ״עשרה מנדטים תמימים, שיאמינו שוב להבטחות, להפחדות, לאיומים ולשקרים מפי נתניהו״.
עמוס עוז ושלי יחימוביץ' גינו את דברי קוטלר וקראו להידברות עם זו הדורשת לסרס את היצירה. אני חושש שהם שכחו על כבוד מי הם עומדים: של זו שהשיסוי הצווחני והגס שלה נגד פליטים אפריקאים (״סרטן בגוף האומה״), ההסתה המרושעת לפני הבחירות נגד ה״סמול״ וכחלון (״בוגדים״) ונגד היוצרים בנאום ה״לנו 30 מנדטים ולכם רק 20״, שבפירוש הופך את התרבות והקצבותיה לממלכה פוליטית פרטית.
התעקשותה לאלץ את היוצרים ליצור ברוח ישראל־סבתא הכובשת והכוחנית, שאינה טועה לעולם ושהעולם האנטישמי כולו נגדה, דומה לרצון העז של שר אחר בממשלה להאכיל בכפייה את שובתי הרעב. בסוף הרי נתניהו רצה את המינויים המוזרים האלה. רגב יכלה להתאים באותה מידה לשרת החלל הריק והתהומות, או לשרת הדה־לגיטימציה של הדה־לגיטימציה, אך נחתה בתיק התרבות בשל אהבת ההתגרות שלה. היא תתעמת למענו עם היוצרים, ה״סמול טוק״, שרובם מתעבים אותה ואותו ואת דרכם הכוחנית, אך גם חוששים לפרנסתם.
כך תעשה, רגב אחרי רגב, קש וגבבה מהיוצרים, מחופש היצירה, הדעה וההבעה בישראל. כך, כבמקרה אורן חזן, יוכל הוא להעלים בקש ובגבבה את בעיות ישראל עם אזרחיה הערבים, הפלסטינים, הסביבה המתהפכת, ממשל אובמה והחרמות והתביעות נגדה.
הקוסם עצמו, שנהנה ממחדלי ידיו להתפאר, אינו נחפז להתערב בקונפליקטים פנימיים ובפתרון בעיות בוערות, הכל הרי קטן עליו, קש וגבבה, כי חלילה לו מללכלך את הידיים הגדולות.
ואם קש וגבבה, אז שמעתי מקורב לאהוד ברק שסיפר, שכשהיה ברק נפגש בזמנו לשיחות עם נתניהו ואביגדור ליברמן (לא יודע אם ביחד או לחוד) - וכששמע מהם שוב ושוב את ה״אין עם מי לדבר״ ו״החזרה למשא ומתן עם הפלסטינים חסרת ערך״, שאל אותם מהי, אם כך, התוכנית שלהם לעתיד ישראל. הוא לא קיבל בתשובה תוכנית, מחשבה מרחיקת לכת לפתרון או תוכנית מחושבת של הקצנה לעומתית ימינו־דתית. כלום. נאדה. קש וגבבה.
זה מה שהופך את הצהרתו של אסי דיין המנוח, ״אין תוכנית!״ בסרטו הנשכח ״שמיכה חשמלית ושמה משה״, להצהרה קיומית נוראה ותקפה לעם ישראל, למנהיגיו, ליוצריו ולשרת התרבות החדשה, תא״ל מירי רגב.