קשה להאמין, אבל בעוד שנתיים נציין כאן, מי בגיל ומי בדכדוך, ארבעה עשורים למהפך הפוליטי הראשון בישראל. תקופה ארוכה שברובה החזיק הימין במושכות המדינה, ואם להודות באמת, לא באמת ידע מה עושים עם כל הטוב הזה. חלק מנבחרי הציבור של המחנה הלאומי היו גיבורים גדולים עד רגע פרסום המדגם, ושנייה אחריו החלו להיבהל ממה שכותבים עליהם בעיתונים. אחרים הסבירו לנו שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, ששינויים לוקחים זמן רב ועוד כל מיני בלה בלה מהסוג הזה. שוב ושוב הטריחו עצמם מצביעי הימין אל הקלפי, בלי יכולת אמיתית להסביר לעצמם למה הם עושים את זה כשממילא הכל נשאר אותו דבר.



בתקשורת הממלכתית, זו שמאז קום המדינה שולטת בה אותה הגמוניה, הזהירו נציגי האליטות הישנות שאסור לגעת. את דרך בחירת השופטים, גם אם אין בעולם עוד מדינה עם שיטה דומה לשלנו, הם הסבירו שאסור לשנות. למרצים שמתוקצבים מכספינו ומטנפים עלינו בכל העולם, לא העזו נבחרי הימין להעיר דבר, פן יגידו עליהם שהם פוגעים בחופש האקדמי. את עולם התרבות התל אביבי הם המשיכו לשמר בתצורתו הנוכחית ולממנו, גם כשרוב גדול בציבור רצה משהו אחר, פן יוקעו על ידי קובעי הטעם.



דן מרידור, בני בגין ורובי ריבלין, שלא עשו דבר כדי לקדם את תפיסת העולם של בוחריהם, היו לנסיכים מורמים מעם. המלל יפה התואר ויפה הנפש שלהם החליף את המעש. ה"הדר" הז'בוטינסקאי הבטיח הרבה כבוד למי שציטט אותו, אבל יותר מזה הבטיח ששום דבר לא ישתנה. ואז הגיעה מירי רגב.



נכון, היא לא מעודנת. נכון, חלק מהאמירות שלה היה מוטב לו נוסחו מעט אחרת, אבל כל זה שטויות. כל זה מיקרו־טקטיקה. מירי רגב היא הנציגה הראשונה של הליכוד, לאחר תקופה ארוכה מאוד, שהגיעה כדי למשול. מירי רגב היא הפוליטיקאית הראשונה במחנה הלאומי זה שנים שהבינה שלהצגה הקרויה בחירות אין שום ערך ואין שום טעם אם להבטחות של טרום בחירות אין שום כיסוי ביום שלאחריהן. מירי רגב עושה עכשיו בדיוק את מה שהבוחרים שלה מצפים ממנה. בדיוק את מה שהיא הבטיחה להם. ובמובן הזה, הפעולות של רגב אינן פוגעות בדמוקרטיה, כמו שמנסים יריביה להציג, אלא הן הדמוקרטיה בתפארתה.



בנימין נתניהו צריך לקרוא לכל שריו לקחת ממנה דוגמה. "התעוררו", הוא צריך לדרבן אותם, "שרתו את העם, תהיו מירי רגבים".




מרידור. לא עשה דבר כדי לקדם את תפיסת העולם של בוחריו. צילום: פלאש 90






כי כשאני הולך להצביע בבחירות אני רוצה להשפיע על מה שקורה כאן. אני רוצה שנבחרי הציבור שלי יעשו מה ששלחתי אותם לעשות, ואם הממשלה לא יכולה לקבוע סדרי עדיפויות שמתאימים להשקפת עולמה "כי זה לא שוויוני", ואם היא לא יכולה לשנות חוקים הנוגעים לבית המשפט "כי זה לא דמוקרטי", ואם היא לא יכולה לגעת בתקציבי התרבות כי זו "התערבות פוליטית פסולה", אז איזו מין דמוקרטיה זו? בשביל מה הלכתי לבחור?



מירי רגב צריכה להיות מודל לחברי מפלגתה שנמצאים בשלטון כבר שנים רבות אבל מעולם לא הבינו שהם שם כדי למשול. מה זה למשול? למשול זה למנות מפקד גלי צה"ל "אחר" ממה שהיה כל השנים. למשול זה למנות יועץ משפטי לממשלה שיסייע לממשלה לממש את מדיניותה ולא יסבור בטעות, כמו היועץ הנוכחי, שיש לו מנדט לקדם את מדיניותו שלו. למשול זה לעשות מהפך בעולם התרבות, בתקציבים שלו, בסדרי העדיפויות שלו, באנשים שמובילים אותו ולתת הזדמנות שלא ניתנה מעולם לפריפריות. לכל הפריפריות.



רפרטואר ההזיה



בשבוע שעבר החליט שר החינוך נפתלי בנט להוציא מסל התרבות הארצי לבתי הספר את ההצגה "הזמן המקביל" של תיאטרון אל־מידאן שנכתבה בהשראתו של המחבל וואליד דקה, מי שהורשע ברצח החייל משה תמם. בנט החליט, והברנז'ה התרבותית התחמשה בעצומות ויצאה לקרב.



אתר האינטרנט של ועדת הרפרטואר, זו שבוחרת עבור הילדים שלנו לאיזו יצירת אמנות ייחשפו ולאיזו לא, מבהיר למה הליך הבחירה הזה חשוב כל כך. "בחירת מאגר ההיצע האמנותי עבור בתי הספר צריכה להיעשות באופן מקצועי בדיוק כמו בניית תוכניות הלימודים בשאר מקצועות הלימוד", מוסבר שם בצדק רב, "הצגה, קונצרט, מפגש עם סופר או תערוכה שבהם התלמיד נוכח במסגרת בית הספר אמורים להיות מפגשים מכוננים. כשם שמערכת החינוך נסמכת על פדגוגים ועל מומחים לכתיבת תוכניות לימוד לצורך הבניה נכונה של חומר לימודי, ועל יועצים ופסיכולוגים לטיפול בנושאים רגשיים ומניעת חוויות טראומטיות, כך עליה גם להסתמך על חוות דעתם של מומחים לחינוך לאמנות בבואה לבחור מופע או מפגש־אמן עבור התלמידים. לפיכך, נבחרו


לוועדות הרפרטואר של סל תרבות אנשי חינוך מנוסים המתמחים בחינוך לאמנויות השונות". בראבו. מילים כדורבנות.



עכשיו היכנסו לרשימה שמופיעה שם, ותראו מי הם אנשי החינוך הללו שמחליטים עבור ילדינו לאיזו אמנות ייחשפו. בוועדת הקולנוע, למשל, חברה הבמאית סוהא עראף, שהצליחה לקבל שני מיליון שקלים מכספי משלם המסים הישראלי לצורך הפקת סרטה, ואז רצה להציג אותו בעולם כסרט פלסטיני. בוועדת התיאטרון, זו שהחליטה להכניס לסל את "הזמן המקביל", חבר אורי שני, מי שחתום על הלהיט הבא: "מגן דוד יקר, איני יכול לשאת עוד את הופעתך. אנא התרחק ממני ומכל מי שעדיין יקר לי, עזוב אותי, תרפה כבר, אתה מבחיל, נמאס לי". גם נורמן עיסא חבר בוועדה הזו.



לי עצמי, בניגוד לשרה רגב, אין בעיה עם עיסא אם הוא לא רוצה להופיע בבקעת הירדן בגלל עמדותיו הפוליטיות. יש לי בעיה כשהוא צריך לבחור הצגות עבור הילדים שלי, בעיקר כשאני שואל את עצמי איזה סיכוי יש לתיאטרון שמייצר אמנות בשומרון להיכנס לסל התרבות כשעיסא צריך לשפוט אותו.




שלא יסע לבקעת הירדן, אבל שלא יקבע לידלים אלו הצגות לראות. נורמן עיסא. צילום: ז'ראר אלון, יח"צ



עוד חבר בוועדה הוא מרט פרחומובסקי, שהעלה את ההצגה "1948", המבוססת על ספרו של ההיסטוריון בני מוריס ועוסקת במלחמת העצמאות. "אנחנו יודעים על המלחמה ההיא מהפלישה של ארצות ערב, לאחר הכרזת העצמאות", הסביר פרחומובסקי בראיון ל"הארץ", "אבל היו אירועים קודמים שעליהם לא מדברים. התחושה האישית שלי היא שהציונות בעצם מחקה את התרבות הערבית.אנחנו לא רוצים, ואולי לא מסוגלים, להתמודד עם החטא הקדמון הזה שמכתיב את התנהגותנו ומגדיר את קיומנו ואת התנהלות הסכסוך עד היום".



שיהיה ברור. אני בעד חופש ביטוי מלא. אני בעד שאורי שני ימשיך לכתוב שירים שמספרים עד כמה סמל המגן דוד מבחיל אותו, וגם אלחם על זכותו לעמוד בכיכר העיר ולשיר אותם בקול גדול. אבל אם מערכת החינוך מעידה על עצמה שהיא רואה בהליך בחירת ההצגה שהבת שלי תראה משהו ששווה להליך בניית תוכנית הלימודים שלה, אני לא רוצה לראות את אורי שני בונה את תוכנית הלימודים הזו.



כדי להבין את זה, וכדי להבין מדוע היה השר בנט צריך לדלג מעל הראש של הוועדה ההזויה הזו ומדוע מוטב לו למהר ולרענן את שורותיה, לא צריך להיות איש ליכוד וגם לא איש הבית היהודי.



הרשימה השחורה



המהומה סביב תיאטרון אל־מידאן היא מיקרו־קוסמוס של כל סיפור חלוקת תקציבי התרבות כאן. יותר מ־15 מיליון שקל שילמנו מהכיס הציבורי על התיאטרון הזה בשמונה השנים האחרונות. סכום בלתי נתפס, בעיקר כשמניחים מולו את הסיפור שמאחורי התיאטרון הזה, כפי שחשף השבוע ארגון אלמגור.



התחקיר של אלמגור העלה שאל־מידאן הפך בית פתוח עבור שורה ארוכה של מחבלים וטרוריסטים. ב־2009 הוציא לו מפכ"ל המשטרה צו סגירה בשל כנס תמיכה בארגון הטרור של החזית העממית לשחרור פלסטין, שהיה אמור לפי המודיעין של המשטרה להיערך בו. ב־2010 התקיים בו כנס תמיכה באמיר מחול, שנעצר על ידי השב"כ, הועמד לדין בעבירה של ריגול עבור חיזבאללה ונידון לשנים רבות בכלא. ב־2012 התקיים בתיאטרון כנס תמיכה בנשיא סוריה בשאר אסד בהשתתפות יו"ר הנהלת אל־מידאן בכבודו ובעצמו.



אוסף המחבלים שהופיעו בתיאטרון באירועים שונים כלל נציגות מרשימה לכל הארגונים ללא אפליה. לפני שנה, במסגרת הצגת הרצה של "הזמן המקביל" בקלנסואה, נשא דברים סאמר עיסאווי, מי שהורשע במעורבות בפיגוע ירי לעבר ישראלים, שוחרר בעסקת שליט ונכלא לאחרונה שוב לאחר ששב לעסוק בטרור. מוחמד כנענה, בכיר בתנועת בני הכפר, שהורשע בעבר בהעברת הנחיות להרכבת מטעני חבלה מאיש חיזבאללה לפעילי פת"ח בשומרון, נטל גם הוא חלק בכמה אירועים בתיאטרון. מוניר מנסור, שנידון למאסר עולם בגין פעילות הטרור שלו ושוחרר בעסקת ג'יבריל, זכה לנאום בפני קהל שבא לחזות בהצגה. לטיפה סעדי, שריצתה בעבר עונש מאסר בעקבות מעורבותה בפיגוע בשוק מחנה יהודה שבו נרצחו שישה אנשים, הייתה אורחת באירוע אחר באל־מידאן.




אוסף המחבלים שהופיעו בתיאטרון באירועים שונים כלל נציגות מרשימה לכל הארגונים ללא אפליה. תיאטרון אל-מידאן. צילום: מקס ילינסון


אתה עובר על הרשימה הזו ושואל את עצמך מה רוצים "אנשי התרבות" שרואים בעצירת התקציב לאל־מידאן פגיעה בחופש הביטוי. נפלתם על הראש?


ואם מנכ"ל אל־מידאן, עדנאן טרבשה, מצהיר כי "אנחנו תיאטרון פלסטיני", אז את המימון שלו היה צריך להפסיק באותו רגע. בלי להתפתל. וכשאותו טרבשה מסביר ש"האויבים שלהם אינם האויבים שלנו, כי אם אסירים פוליטיים שאנו גאים בהם ומוקירים להם את מלוא ההערכה", וכשבדף הפייסבוק של התיאטרון מצוי טקסט של המחבל וואליד דקה המזמין את הקהל לבוא ולצפות בהצגות, אז ברור שלא צריך לבדוק מדוע הופסק התקצוב של אל־מידאן, אלא מי הפסיכופת ששילם מכיסנו על הדבר הזה עד היום, ומדוע היינו צריכים לחכות למירי רגב ולנפתלי בנט כדי שהחגיגה תיגמר?



תרבות הכסף



נוגעת ללב במיוחד הייתה אווירת הגעוואלד ששידר כאן בימים האחרונים אוסף גדול של אמנים. הם היו כל כך משכנעים בתיאור הפחד שלהם מפני העתיד השחור הצפוי להם, עד שלרגע כמעט הצליחו לשכנע אותנו שאוטוטו מירי רגב אוספת את הספרים של עמוס עוז ודויד גרוסמן ושורפת אותם בכיכר העיר; שזה עניין של שבוע־שבועיים עד שההצגות של קוטלר יוסרו מהבמות; שלא נתפלא אם הגרבוזים ייאלצו להסתתר ביערות כדי שהקלגסים של השרה לא ילכדו אותם ויירו בהם אחד־אחד כשברקע עמיר בניון שר "התקווה".



מדהים כמה האנשים האלה - שלא מפסיקים להישמע ולהשמיע, שמצליחים להיות היחידים שנחשבים כאן "אנשי רוח", ששותים כמעט לבדם את כל תקציבי התרבות בלי להשאיר כלום למי שלא נראה כמותם או לא פועל ממרכז תל אביב, שמושכים משכורות עתק ממוסדות התרבות הקורסים שאנחנו מצילים מכספנו, שאת תיאטרון הבימה שבו הם משחקים שיפצו לאחרונה ב־100 מיליון שקל שיכלו להחזיק 20 תיאטראות קטנים - מדהים איך אחרי כל זה הם לא מפסיקים לבכות.



ושלא יעבדו עליכם. מדובר בסיפור שכל כולו כסף. לא חופש ביטוי ולא נעליים. כי אם היו מעניינים אותם החברה הישראלית והתרבות והחופש של כולם ליצור, הם היו יוצאים למלחמה כדי שגם בדימונה וגם בתפוח יהיה אפשר לעשות תרבות ראויה לשמה. אבל הם רוצים את הכסף, והם מפחדים שעם סדרי העדיפויות החדשים שהשרה מתכננת יישאר להם פחות. זה כל העסק. ואם אתם לא מבינים על מה אני מדבר היכנסו לגוגל, כתבו לדוגמה "מוני מושונוב+שכר", תראו איזה משכורות קיבל האיש כשהתיאטרון שלו היה בגירעונות ענק, ותבינו מה מביא אותו לצאת השבוע נגד ה"המון המשולהב".



הקוטלרים והגרבוזים



מי שחושב שרע לה, לחברה הישראלית, שכל הטינופת הזו של הקוטלרים והגרבוזים והווקסמנים יוצאת עכשיו החוצה, טועה טעות גדולה. הזמן הזה הוא זמן ניקיון, זמן של בירור ובדיקה שאין מנוס מלקיימם מעת לעת. זמן שבו כל מה שנדחף מתחת לשולחן, כל העמדות הפנים, כל הפרצופים המחייכים ב"כאילו" רק כדי להיראות יפים או כדי לקבל תקציבים בלי לעורר מהומות, הכל יוצא עכשיו החוצה. ובמובן הזה, התרומה של עודד קוטלר השבוע לדיון על התרבות בישראל הייתה גדולה מכל התרומה שלו לתרבות עד היום.



חברי בן כספית כתב כאן השבוע שעודד קוטלר "מייצג רק אדם אחד בלבד, את עודד קוטלר, כמו שגרבוז מדבר רק בשם גרבוז". נדמה לי שמדובר בניסיון אלגנטי למרוח את העניין, שהרי אי אפשר להחזיק את המקל משני קצותיו. אי אפשר לראות באנשים האלה ענקים המייצגים את התרבות הישראלית כשהם אומרים את מה שנוח לך, ולראות בהם נעבעכים שמייצגים את עצמם כשהם פולטים את נהמות לבם המזיקות למחנה. קוטלר לא זכה ממאות חבריו לקריאות בוז כשכינה את מצביעי הליכוד בהמות אלא למחיאות כפיים. גרבוז לא נתקל בהפרעות כשדיבר בפני עשרות אלפי אנשים בעצרת השמאל על מנשקי הקמעות, אלא בתשואות.



ומה שמדהים יותר מכל הוא שהאמנים הללו - שלכאורה יודעים לזהות יותר מכולנו תהליכים וזרמים ודעות ורחשי לב, שהם אלופי ההבחנות הדקות, אלה שיודעים לביים סצינה שתספר הכי מדויק את הסיפור על כל הניואנסים שלו - מתגלים בכל פעם מחדש כמי שחיים בתוך בועת הברנז'ה שלהם ומנותקים מכל מה שנעשה מחוצה לה, ברחוב הישראלי. כל כך עבות הן דופנות הבועה, שעד שקוטלר לא יצא מהאולם ביפו אל האוויר הפתוח, הוא אפילו לא ידע שיש בעיה עם הדברים שלו. עד לרגע שבו הוא נכנס לאינטרנט בפעם הראשונה, הוא היה משוכנע שהוא הכוכב הגדול של היום. שהרי חבריו וידידיו והחושבים כמותו, שהם סביבת החיים הרגילה שלו, טפחו לו כולם על השכם כשירד מהבמה. ממש כמו גרבוז, שחזר לביתו שיכור־ניצחון לאחר שהריע לו ההמון בכיכר, ועד שלא פתח את הרדיו 12 שעות אחר כך, לא הבין שהוא בבעיה.



ובמובן הזה, הציבור, שרואה באנשים הללו את מובילי התרבות שלו, חייב לשאול את עצמו אם לא התנתק גם הוא, יחד איתם, מהמיינסטרים הישראלי. ושלא תהיינה אשליות, מדובר בהתנתקות. כי אם במקור של ההתבטאויות הללו היו שנאה וקיטוב מהזן הרגיל, ניחא. על אלה אפשר להתגבר או לפחות לייחל לכך, אבל לא על התנשאות ובוז. כי הקוטלרים, הגרבוזים והווקסמנים חשים עצמם בני מזל שנולדו לקבוצת אוכלוסייה אחרת. טובה יותר. נבחרת. עליונה. חושבת. ובין הרוכב למי שנדמה לו כמו הסוס שלו, ובין שואבי המים למי שמרגישים אדוניהם, אין ולא יהיה שום חיבור.



יודעים מה? עזבו הכל. שכחו כל מה שנכתב כאן עד עכשיו. הניחו לדיון על התקציבים ועל ההתנשאות ועל נאום הבהמות. מהשבוע הזה קחו רגע אחד קטן שהוא הסיפור כולו על רגל אחת. הרגע הזה, שבו אורטל תמם, אחייניתו של חייל צה"ל שנרצח על ידי מחבלים, יורדת מהבמה בכינוס האמנים, ממררת בבכי בגלל קריאות מהקהל ובגלל חוסר סובלנות לשמוע את דבריה. רגע מזוקק שכולו סדום ועמורה.