עוד אצלנו מתגוננים מנטלית מפני הדוח החוצפני החדש של האו״ם ומאיומי החרמות של n־BDS, הולכת ונבנית מציאות גלובלית שמגמתה הפוכה לחלוטין מתחושת המצוקה שלנו.
שורה של אירועים דרמטיים מתגבשים סביבנו, ואף על פי שאנחנו לא שמים לב אליהם, למדינת ישראל נבנה מעמד אסטרטגי חזק וייחודי, אפילו פרדוקסלי, במזרח התיכון. זה נשמע כמו חלום בהקיץ, אבל בלי להיכנע לפלסטינים, ישראל הפכה להיות בעלת ברית טבעית ואפילו משענת חירום של כמה מהמשטרים הערביים המרכזיים. שלא לדבר על המעוז היציב היחיד במזרח התיכון ומושיע פוטנציאלי עבור עמים שעד לאחרונה התייחסו אלינו כאל שטן.
הסממנים החיצוניים של השינוי מבצבצים גם החוצה. כך, בעצם סערת הדוח על צוק איתן, מצרים מחממת את היחסים איתנו ובין היתר מחזירה את השגריר שלה לישראל, שנשלף מכאן בגלל עמוד ענן. במקביל, האיתותים על דיאלוג ושותפות אינטרסים בציר ירושלים־ריאד הולכים ומתחזקים. רק לאחרונה נערכה בוושינגטון פגישה גלויה בין דורי גולד, מנכ״ל משרד החוץ, לבין הגנרל הסעודי בדימוס -אנואר עשכי. וזה רק קצה הקרחון של המגעים ההדדיים, שכוללים שיתוף פעולה כלכלי וביטחוני סמוי. אפילו בציר ירושלים-אנקרה ישנם גילויים חדשים, כשרק שלשום נפגשו באיטליה מנכ״לי משרד החוץ של ישראל וטורקיה, במה שנתפס כניסיון טורקי לרדת מהעץ האנטי־ישראלי של הסולטאן ארדואן.
בד בבד, ישראל הפכה לשחקן חשוב בקביעת הגורל של מה שהיה פעם שטח סוריה. עצם העובדה שנערך דיון פומבי בשאלה האם עלינו להציל את הדרוזים שבהר הדרוזים מפני התקפות של ארגונים סוניים, עצם הטענה שיש לנו דיבור אינטימי עם הארגונים השונים שנלחמים באסד - אלה ממחישים את המעמד החדש שלנו. הדיון במעורבות שלנו בגולן הסורי ובהר הדרוזים פותח רק צוהר לקרחון נעלם ומרתק של השפעה ישראלית, אם כי אנחנו נחשפים רק לקצהו. חלק מהקרחון החשאי מתבטא בתיאום עמדות עם מדינות המפרץ. ולא קשה להבחין כיצד ישראל, מרבית המפרציות ומצרים מיישרות קו נגד העמדות ההזויות של הממשל האמריקאי בנוגע לאיראן. יישור הקו הזה נובע מאינטרסים ואויבים משותפים, אבל גם מהעובדה שהעידן הנוכחי מעמיד את כל המשטרים הערביים בסיכון מפני הפיכות פנימיות, חתרנות איראנית־שיעית או טירוף סוני של דאעש ודומיו. בעולם הישן, ארצות הברית הייתה זו שאמורה לספק רשת ביטחון לכל בעלי בריתה. אבל בעולם של אובמה זה ממש לא מובן מאליו. לכן, כאשר בריאד ואפילו בעמאן או בקהיר שואלים את עצמם מה יהיה אם איראן או דאעש יגיעו לגדרות שלהם, יש מי שבונה את אופציית הישועה הישראלית. כך, הישות הציונית, שנתפסה בעיני הערבים כסרטן סופני שחייבים להדביר אותו, הפכה לפתע לתרופת פלא בעיני חלקם.
וכל זה בלי להזכיר את החיזוק האסטרטגי שמספקת ההידפקות הסינית וההודית על שערנו, את ההשקעות האדירות, את שיתופי הפעולה הכלכליים ואת החמימות הרבה ביחסים האסטרטגיים עם הממשל ההודי.
החיזוק האסטרטגי נובע רק מהעוצמה הישראלית - הביטחונית, הטכנולוגית והכלכלית. ומסתבר שססמאות הכזב על השפעות הכיבוש ופגיעה בזכויות אדם לא מרשימות מחוץ למעגלי הממשל של אובמה, האנטישמיות הישנה-חדשה באירופה וקומץ ישראלים עוינים שמסרבים לראות את כל אלו. אבל המציאות חזקה בהרבה גם מהם.