תופעה מקובלת בארצנו היא שבקרות אסון, הגורמים המפקחים מגלגלים את האחריות זה על זה. התוצאה היא שנוצרת מסגרת שבה ״איש הישר בעיניו יעשה״. כבר בדוח ״ועדת החקירה הממלכתית לעניין בטיחות מבנים ומקומות המשמשים ציבור״, שהוקמה לאחר אסון ורסאי, נמתחה ביקורת על קיומם של ליקויים בפיקוח, בבקרה ובאכיפה.
אולם אירועים עלול להיות פצצה מתקתקת. מדובר במבנה המאכלס מאות רבות של אנשים מספר פעמים בשבוע, שקיימות בו קונסטרוקציות מורכבות כמו גופי תאורה ענקיים ורמקולים מפלצתיים המותקנים בגובה רב. כשקונסטרוקציות אלו אינן מותקנות בהתאם לתקנים המקובלים, הרי שהן משולות לרימון שנצרתו שלופה, העלול להתפוצץ בכל רגע.
זכור במיוחד המקרה המצער משנת 2012, כשבמסגרת הכנות לטקס יום העצמאות קרס גוף תאורה על סגן הילה בצלאלי ז״ל, בעת חזרות לאירוע. גם אז, כמו היום, לא נערך פיקוח של אחת מרשויות המדינה על התקנת הקונסטרוקציה, והאחריות כולה גולגלה לפתחו של השי״ן־גימ״ל.
חוק רישוי עסקים התשכ״ח־1968 נועד להבטיח בין היתר ״מניעת סכנות לשלום הציבור״. מטרת הרישוי היא באחריות משטרת ישראל. בפועל, ביטחונו של האזרח מופקר כל העת, ולמרות חובת המדינה ומשטרת ישראל למנוע סכנות לשלום הציבור, הרי ששלום הציבור וביטחונו תלויים ברצונו הטוב של מפעיל האירוע / של בעלי הנכס / של חברת ההפקות, שמונעים בדרך כלל משיקולי רווח והתייעלות כלכלית. כיום לא קיים שום תמריץ כלכלי להעסיק יועץ בטיחות, לפיכך יש מקום למנוע סכנות לשלום הציבור על דרך של אכיפה מחמירה.
במקרים שבהם מדובר במבנה המאכלס מאות אנשים כמה פעמים בשבוע, חלה חובה מוגברת לפקח על הנעשה בעסק. כשם שמשטרת ישראל מגבירה אכיפת תנועה ב״כבישים אדומים״ או ברחובות המועדים לפורענות של מבלים, כך יש חובה להגביר אכיפה על מקומות שבהם היקף הפעילות או תדירות השימוש מגבירים את הסיכון למבלים.
כשמתגבש חשש סביר לשלום הציבור (למשל כשמותקנת קונסטרוקציית תאורה גדולה), המשטרה חייבת להוציא צווי סגירה מינהליים ולא להמתין לסיום הליכים שיתנהלו בבית המשפט.