יש לי לא מעט סימפתיה לחלק מהטענות של שרת התרבות מירי רגב. גם לי לא נוח עם הידיעה שכספי ציבור אמורים לממן מופעי תרבות שבמרכזם רוצח, בין אם הוא ערבי או יהודי. זה מקומם, זה לא תקין, וזה לא ראוי. גם ארסנל המילים של חלק מהאמנים שדיברו סרה ברגב, בני גינוי. אולם אילו בכך היו מסתיימים הדברים, דיינו.
נראה שרגב קצת התבלבלה. לרגע חשבה שהיא הברונית רוטשילד וש־600 מיליון השקלים, שמרכיבים את תקציב משרדה, הם כספיה הפרטיים או כספי ירושה, והיא רשאית לחלק אותם אך ורק על פי השקפתה, אמונותיה וגחמותיה. אולם מדובר בכספי ציבור, מסים שכולנו משלמים לממלכה, והם צריכים לשרת את כולנו בלי הבדל דת, גזע ומין.
השרה רגב נושאת משרה ציבורית שבסיס קיומה הוא אמון הציבור, ולפיכך אין לה חופש לממן את התרבות רק על פי השקפותיה ורצונותיה. בכלל, למדינה ולשריה אין זכויות, יש להם רק חובות כלפי האזרחים. המשוואה של רגב, שעל פיה מול חופש הביטוי קיים חופש המימון של הממשלה, היא שגויה.
הממשלה, שהשרה רגב נמנית עמה, רשאית לקבוע כמובן סדר עדיפויות, גם בתחום התרבותי, אבל אין זה אומר בהכרח שניתן להתעלם ממיעוטים. אותו סדר עדיפויות חייב להיות שוויוני והוגן.
הדמוקרטיה איננה סובלת מצב שבו הרוב בולע את המיעוט ומעלים אותו, ואם לעתים חברי ממשלה סוטים מהמתאר הדמוקרטי המתחייב, או אז מגיע בית המשפט העליון ומחזירם לדרך הישר, כפי שעשה פעמים רבות.
בשנת 2005, בעת ההתנתקות מגוש קטיף, ביקשה קבוצת אזרחים להפגין. הרשויות אישרו, אך חייבו את מארגני ההפגנה לדאוג על חשבונם לשוטרים, למאבטחים, לצוותים רפואיים וכך הלאה. מאחר שהעלות הגבוהה הייתה קרובה לאיין את ההפגנה, פנו המוחים לבג"ץ וטענו שעל המדינה לשאת בהוצאות ההפגנה, כי אחרת אין ערך לחופש הביטוי ולזכות המחאה, ואלה הופכים לתיאורטיים.
בג"ץ בראשות הנשיא אהרון ברק קיבל את הטענה, וכך הוא אמר: "חובתה של המדינה להגן על הזכות החוקתית לחופש ביטוי ולהפגנה היא בעלת שני פנים. ראשית, מוטלת על המדינה החובה שלא לפגוע בזכותו של אדם לחופש ביטוי והפגנה... שנית, מוטלת על המדינה החובה להגן על הזכות לחופש ביטוי ולהפגנה... משמעותה של החובה... מתבטאת בחובתה של המדינה להקצות... את המשאבים הנדרשים על מנת לאפשר את מימושה של הזכות לחופש ביטוי ולהפגנה". במילים אחרות, לשם ההגנה על הדמוקרטיה, חייבת המדינה לממן, במידה סבירה, גם את מי שהיא לא ממש מחבבת ולא חפצה ביקרו.
ובעניין השימוש בכספי המדינה וחלוקתם, ראוי לצטט את דבריה של שופטת בית המשפט העליון, פרופ' דפנה ברק ארז, בספרה על המשפט המינהלי: "שקילתם של שיקולים פוליטיים היא חמורה במיוחד כאשר היא משפיעה על הקצאת טובות הנאה מן הקופה הציבורית. למעשה, אחת המטרות החשובות של ההלכות שנקבעו לגבי חלוקת תמיכות לפי קריטריונים הייתה מניעת חלוקה המבוססת על שיקולים פוליטיים. שיקולים פוליטיים הם זרים להחלטות על הקצאת כספים מן התקציב הציבורי".
לפני שנים אחדות החלה הכנסת להציע סמינריון קצר לח"כים חדשים, על מנת ליידע אותם ולהציג בפניהם את העבודה במשכן. אולי גם הממשלה צריכה להציע סמינריון דומה לשרים חדשים וללמד אותם, בעיקר שיעורים במשפט המינהלי ובמשפט החוקתי. ובאשר לאנשי התרבות, עוד מוקדם להם לדאוג. יש להניח שאם השרה רגב תנסה לממש חלק מכוונותיה, שאינם עולים בקנה אחד עם החוק הישראלי, בית המשפט יבטל אותם.
***
יחסית לדוח שלא היה לו סיכוי מראש, הדוח של דיוויס נסבל יותר מהדוח המעוות של גולדסטון על אודות עופרת יצוקה. הוא מתון יותר ומתלהם פחות, אך עדיין גורם עוול למדינת ישראל ולצה"ל, מעצם העמדתם במשוואה אחת מול ארגון המרצחים של חמאס, הפועל ללא דין וללא דיין.
יש סיכוי רב שהדוח יישכח במגירות התחתונות של ההיסטוריה. העברתו למישור הפלילי - כפי שירצו בוודאי הפלסטינים, ולא רק הם - בעייתית מלכתחילה, זאת משום שהדוח לא מבוסס על ראיות מינימליות הנדרשות במשפט פלילי. ומלבד זאת יש לזכור שהמערכת הפלילית הבינלאומית נכנסת לפעולה על פי "עקרון המשלימות", דהיינו: רק אם מדינה לא חוקרת את עצמה ולא נוקטת אמצעים משפטיים פנימיים, נפתחת הדלת למישור הפלילי הבינלאומי.
הדוח מציין לחיוב, בדרך כלל, את פעולות הרשויות המשפטיות בישראל. יש להניח ולקוות שלאחר פרסום דוח מבקר המדינה באותו עניין, שבוודאי לא יהיה בו טיוח על פי כללי הדין הבינלאומי, אפשרות הגשת כתבי אישום נגד קברניטים, מפקדים וחיילים תרד סופית מן הפרק.
***
ככל הנראה מדי פעם יקום "זועבי" תורן, שאף שהוא יונק מעטיני המדינה את משכורתו ומעמדו, ינסה לתקוע לחברה הישראלית אצבע בעין. הכוכב החדש הוא חבר הכנסת באסל גטאס מהרשימה הערבית המאוחדת, שמתכוון להשתתף, על פי דבריו, בפריצת הסגר הימי על עזה. אם תרצו, מהדורה נוספת של חנין זועבי ומשט המרמרה.
שגה בית המשפט העליון כשאישר את התמודדותה של זועבי לכנסת ה־20. זהו תחילתו של מדרון חלקלק שעכשיו שט עליו גטאס. הגיע הזמן לחזור לרעיון מוקדם שהועלה כאן, חוק שיאפשר ל־90 ח"כים לסלק ח"כ גם בנסיבות שאינן עבירה פלילית, אך מבזות את הבית. עוז לתמורה בטרם פורענות. ועד אז ראוי שוועדת האתיקה של הכנסת תנקוט את כל האמצעים כדי להשעות את גטאס מפעילותו בבית. מקומו בפרלמנט של חמאס ולא בכנסת ישראל.
מדינה שבה יעמידו אדם למשפט פלילי, ללא ראיות מספיקות, רק כדי לרצות קבוצה זו או אחרת, היא מדינה שלא ראוי לחיות בה. היועץ המשפטי יהודה וינשטיין, שבדק בקפדנות את הראיות בעניינו של השוטר שהכה צעיר ממוצא אתיופי והצית גל מהומות, הגיע למסקנה כי אין במעשיו כדי עבירה פלילית, ולכן, בצדק, סגר את התיק הפלילי והותיר אפשרות לדין משמעתי.
וינשטיין ידע שזו תהיה החלטה לא פופולרית, שתזכה לביקורת, ואולי אף להפגנות, כפי שאכן קרה. אך למזלנו היה לו אומץ הלב הציבורי הנדרש לקבל את ההחלטה הנכונה, ולכן מגיע לו יישר כוח.