מירי רגב היא לא רק שרת התרבות והספורט; פניה הם במידה רבה פניה של מדינת ישראל מודל 2015. הבוטות, הלאומנות, חוסר הסובלנות ושנאת השונה, שבאים לידי ביטוי בכל אחד מהחרוזים התקשורתיים שלה, משקפים הלך רוח חברתי נרחב. התקפותיה הגסות נגד האמנים מזכירות את המשטרים החשוכים ביותר. התרבות מתוארת כאליטיסטית ולא פטריוטית, וכמצויה בידי קבוצה קטנה של אנרכיסטים שמאלנים. במשטרים כאלה עצרו משוררים ואסרו על פרסום ספרים; זה עוד לא המצב, אך זה הכיוון הרגבי.

מאחורי רגב, המנוע העיקרי למלחמה נגד אנשי האמנות בישראל, ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. הוא סולד מאליטת התרבות; מבחינתו דוד גרוסמן, עמוס עוז, עודד קוטלר וגילה אלמגור הם גיס חמישי. נתניהו את רגב גורסים שחופש הביטוי מותר "על פי חוק", אך הממון הממשלתי הוא פונקציה של החלטות הממשלה על פי קריטריונים של "נאמנות למדינה".

זה מנוגד לנהוג בדמוקרטיות המערביות; בכל מדינה, גם בעשירות ביותר, הממשלה מממנת את היצירה התרבותית המקומית. אך הן עושות זאת באמצעות ועדות מקצועיות שבוחנות אך ורק את הרמה של היצירה, ולא את התוכן הפוליטי. כך היה נהוג גם אצלנו ברוב הממשלות, עד ל״הפיכת 30 המנדטים״.

עתה שרת התרבות לא רק מגדפת את אמני ישראל כ״קפוצי תחת״ (לא בדיוק ביטוי שייקספירי), אלא גם מזהירה שהיא לא תיתן מהכספים שלה לאמנים שתורמים לדה-לגיטימציה של ישראל. הכוונה היא בדרך כלל לאלה המותחים ביקורת על מדיניות הממשלה בשטחים.

אלה איום והאשמה אנטי-דמוקרטיים. אסור למנוע סיוע ליצירות בגין דעות פוליטיות, מכיוון שהדבר סותר את העיקרון המקודש של חופש הביטוי; גם הכספים אינם שלה, אלא באים מכספי כלל הציבור בארץ. ואין לראות ביקורת על מדיניות ממשלה כדה-לגיטימציה של ישראל, אלא של הכיבוש וההתנחלויות. זה לא רק לגיטימי, אלא גם רצוי.

באותה מידה יש לאפשר חופש ביטוי מלא לתומכי ארץ ישראל השלמה ומפעל ההתנחלויות.

יותר מדי פרשנות מתייחסת לנעשה סביב הגברת רגב כאל קוריוז או פולמוס סרק. זו טעות. מדיניות ממשלת נתניהו הרביעית בתחום התרבות, כמו גם בתחום התקשורת והמשפט, מסכנת את יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

ההתנגדות למדיניות זו אינה רק עניין של השמאל, אלא של כל שוחרי חופש הביטוי והדמוקרטיה. אפילו השרה גילה גמליאל מצאה לנכון למתוח ביקורת על הפופוליזם של עמיתתה. חופש הביטוי עומד ביסוד כוחה של המדינה ומעמדה בעולם. קריסת יסודות הדמוקרטיה תסכן את ייחודנו כמדינה, ואת הקשר שלנו לעולם הנאור. הדיון סביב אופי התבטאויות רגב או מתנגדיה כגון קוטלר הוא לא העיקר. אנו נמצאים בתחילתה של מלחמת תרבות אמיתית, מלחמת שלום הדמוקרטיה. מאבק אולי חשוב יותר מהמאבק הביטחוני, כי הוא נסוב על נשמתה של מדינת ישראל. 

הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת "יאללה מנהיגים צעירים"