במוזיאון בעיר בולוניה שבאיטליה נתקלתי בשתי מצבות מהודרות של יהודים מהמאה ה־16, כתובות בשפה עברית תנ״כית. אחת מהן הייתה של המנוח יואב, והכיתוב על המצבה תיאר את גבורותיו של יואב, שר צבאו של המלך דוד. התרגשתי. אחרי כשעה אני קורא חדשות מהארץ, ונתקל בהכרזתו של עודד קוטלר כי ״הירדן מבחינתו הוא חו״ל״.

תמונות של דוד המלך ויואב חוצים את נהר הירדן בבריחתם מפני אבשלום עולות בעיני רוחי; אני רואה מול עיני את היישובים היהודיים הפורחים בבקעת הירדן, ובאוזני מהדהדות מילותיו של רבין בנאום המורשת האחרון שלו בכנסת על בקעת הירדן במובנה הרחב, שתישאר בידי ישראל בכל הסכם עתידי. וכמובן הדברים מתקשרים הדוקות לנאום הבהמות המפורסם. מדובר כאן במשהו מהותי ועקרוני הקשור לקבוצה של ״אנשי התרבות״ הנותנים את הטון בחברה שלנו. לכן הייתי רוצה להביע כאן את דעתי בשלוש נקודות.

חלק נכבד מהעם הוגדר כ״בהמות״. המושג ״בהמה״ הוא ניגודו של בן האנוש, כנאמר: ״מותר האדם מן הבהמה״. ואני מעלה שאלה: האם כל האמנים שקמו והריעו לנאום הבהמה רואים את עצמם קודם כל ומעל לכל כבני אדם? אני מעלה את השאלה כי גם קראתי שהאמנים קראו קריאות בוז לאחיינית של משה תמם ז״ל, כאשר רצתה להביע את מחאתה על ההצגה המהללת את המחבל שרצח את דודה. הם לא רק סתמו לה את הפה, אלא אף גירשו אותה בשם חופש הבעת הדעה. האם אלו בני אדם או חיות? או כשאני קורא שמפיק סדרה טלוויזיונית מוצלחת מצדיק סצנה שבה זוג מקיים יחסי מין על האנדרטה לזכר לוחמי הנגב במלחמת העצמאות ומנמק זאת בכך שזה משקף מציאות ושבכלל האנדרטאות מלוכלכות - אני שואל את עצמי: איזה מין בן אדם אתה?

בדרך כלל (למעט במשטרים טוטליטריים) התרבות במערב היא כמעיין המתגבר; כל הזמן מתחדשת, מולידה זרמים חדשים, דעות שונות, ״שפות״ חדשות. איני רואה את זה אצלנו. נדמה לפעמים שרוב קהל האמנים משתייך למעין כת דתית. אוי לו למי שיחרוג מציווי הכת, ואוי לו למי שינסה להוקיע אותה. חופש הביטוי האמיתי, המלא, כפי שהגדירו אותו אבות אנשי תרבות המערב במאה ה-18 ובראשם וולטר, הוא ממנה והלאה.

איני מכיר עם שבו ״קריאת הקרב״ הנורמטיבית של מרבית האמנים היא נגד המדינה שלו ובזכות אויביה, כמו אצלנו. מדובר בתופעה ייחודית שקשה להסבירה. אילו רק קומץ, אפילו מחצית מהאמנים, היו מתאפיינים בתופעה הזאת - ניתן היה בהחלט להבין זאת, כי זה טבעי. אבל זה שכמעט כולם מתאפיינים בכך לא מובן לי. איש לא רוצה תרבות מגויסת בנוסח הבולשביקי, זה חד וברור. אבל לב הבעיה הוא שרוב האמנים ״מגויסים״ כאיש אחד נגד המדינה, והמושג ״פטריוטיות״ הוא עבורם בגדר קללה.

אני רוצה להפנות את תשומת הלב של אנשי התרבות לסיפור קצר, פטריוטי מאין כמותו. שמו: ״השיעור האחרון״ (בשפה הצרפתית). המחבר הוא מענקי התרבות הצרפתית ושמו אלפונס דודה. לכו וקראו, ותראו איך תרבות ופטריוטיות יכולות לדור בכפיפה אחת.