בתחילת היישוב היהודי בארץ, הבילוי האולטימטיבי של שוחרי התרבות היה תפיסת הכיסאות.

אסביר. בבתי הקפה שבהם ישבו הידוענים, המשוררים בעלי להט המילה, הסופרים בעלי העט הנובע והמחזאים בעלי הדמיון הקודח, היו מתיישבים גם אנשים פשוטים, שכל רצונם היה לצפות בבוהמה מהצד, לא מיציע הקהל, אלא ממש, משולחן סמוך, בעוד כוסותיהם של כספר הבנק והמשורר מתמלאות מאותו בקבוק הקוניאק. כמה אהבו אנשי העבודות הפרקטיות להשקיף, כשרק שולחן אחד מפריד בינם לבין האמנים שעיצבו את הלך הרוח התרבותי בארץ. כמה הם אהבו לצחוק למשמע הלצותיו של שלונסקי, לגמוע ממילותיו של אלתרמן, ואפילו רק בתת־מודע לעקוב אחר תשוקותיו ונאיפותיו של פן. אז, עוד לפני ימי הצנע והמלחמות, הייתה תל אביב שונה בתכלית. התרבות הארצישראלית החדשה קיבלה נופך משמעותי בשיחות היומיום, וארשת כבוד שלא ביישה אף שחקן הוליוודי. נכון, היו מריבות. משורר דיבר סרה על סופר, אמר שמילותיו לא מספיק משכנעות. אלתרמן נלחם על לבה של בחורה, שהייתה כבר שייכת לאמן אחר דרך מילותיו המפוצצות, וקפה ״כסית״ ידע לא פעם תגרות אלימות, שנבעו מכוס אחת יותר מדי, שגם היא, אגב, נמכרה בהקפה.

הייתה פה תמימות יפה, לצד בניית תרבות מחושבת ואיכותית. כן, נכון, בבוא העת אותה התרבות סירבה לקבל אל שורותיה תרבויות אחרות, שחרגו מהצבע והנורמה שהתוותה להן, אבל בכל זאת, את יופיה הייחודי לא היה ניתן להסתיר.

ועכשיו, די עם המילים הגבוהות והיפות, זה גורם לי לחשוב יותר מדי ומבזבז לי את הנעורים.

בואו נדבר, תכלס. אולי תענו לי אתם על השאלה. מה קורה פה בחודש האחרון?

מה זו מלחמת הזאבים העקובה מדם הזאת? עומד על הבמה השחקן המוערך עודד קוטלר וצועק שיותר מ־51 אחוזים מהמדינה שווי ערך לבהמות גסות. וכל זאת, לאחר ריקושטים שקיבלה כבוד השרה מירי רגב על לא עוול בכפה. אה, נכון, בעצם יש פה סוג של עוול. היא נבחרה על ידי בנימין נתניהו לכהן כשרת התרבות לאחר שכמה חודשים לפני, היא עמדה על במה, עם דגל גדול, וצעקה לקהל לעשות ״כפיים״. זה מוריד מערכה, לא? הרי איך בחורה, נחושה, ברוטלית, אפילו די עממית, תוכל לנהל תקציבים של תיאטראות גדולים, מוזיאונים ותערוכות? אמרו לי אתם, האם אותם האמנים שזעפו וגדעו את ידיה של רגב עוד לפני שפצתה את פיה ונשאה את נאומה הראשון, הם האמנים שלהם אני מוחאת כפיים בסופן של הצגות מרשימות? אמרו לי, האם אותו גברי בנאי, הדמות הנערצת על משפחתי המורחבת, שבכל ארוחת שבת דקלמה את ״קרקר נגד קרקר״ בצחוק ובעליצות, קיבל ערכים איתנים, או שהוא קורא לכל אישה הנקרית בדרכו ״בהמה״?

גלו לי, האם לאחינועם ניני, שקראה למוזיקה המזרחית ״חומר נמוך״, וסיפרה בביקוריה בעולם שצה״ל נוהג ביד קשה בפלסטינים, יש הזכות להיות בהלם ובתדהמה (כדבריה) ממינויה של השרה רגב?

תנו לי לדעת, מי מבין שרי התרבות הקודמים כתב ערכי סיפורת, מחזות ושירים, שלקחו את התרבות היהודית והישראלית עוד שעל קדימה? מי עמד על במות כשקהל צופיו ביקש הדרן? מי כתב טרילוגיות ומחזות שעוד ישוננו בדורי דורות? נו, קדימה, תנו לי שם אחד.

ואם אף אחד כזה לא עולה לכם בראש, אז טוב שכך. יש פה מלחמת חורמה, בשם אי ההשלמה עם ה״הפסד״ בבחירות האחרונות, ובשם חופש הביטוי, שבן רגע הפכו אותו האמנים הנאורים ביותר לכיסא חשמלי, שעליו יושיבו כל מי שלא שותה עשב חיטה ב־8:00 בבוקר בשינקין.

גלו לי, אמני ישראל לדורותיהם, מי לימד אתכם אמנות? ומי שמכם לקבוע, מי לחיים ומי למוות? מי נתן שרביט בידיכם עטויות כפפות המלוכה, וציווה עליכם לבחור איזו אמנות תהיה פה, ומה דינה של אמנות אחרת, שונה?

ומה ההתקפה הזאת? מה המילים המלוכלכות היוצאות מפיכם? הלוא תפקיד שר התרבות, כמה שלא תהפכו את זה, הוא לחלק תקציבים. שר התרבות לא נועד להשתחוות בסוף כל פרמיירה מול קהל מריע, אלא לתפקד כגזבר. אז על מה העליהום? על מה?

כמה יפה התרבות שלנו, עשירה כמו מלכי פרס. אשרי העם שבא מכל קצוות תבל, הביא עמו תבלינים שונים והכניס לתוך סיר מבעבע תבשיל השמור לאניני טעם בלבד.

שפת רחוב לצד שפה תנ״כית. דרבוקות לצד צ׳לו, וצעד תימני, שנכנס רגע אחרי שיורדים רקדני הפס־ דובלה מהבמה. ולא סתם אני משתמשת הרבה במילה ״במה״ בטור הזה. כי גדולות במות הארץ ועליהן מקום לכולם.

די עם הכעס. לא עייפתם? קודם מלחמות, ימין ושמאל. אחר כך בחירות, לכלוכים, גידופים. עכשיו השפלה וקללות. ומה הלאה? אלימות? מלחמת אחים? חורמה? האם נהרוס את שבנינו ונשבור את כל הכלים עוד לפני שנהנינו מהמשחק? די, חדלו, נוחו.

אלו שחייהם ותשוקותיהם מנותבים אל האמנות והיצירה - המשיכו ליצור. היוצרים הגדולים בעולם, והזכורים יותר מכל, הם אלו שרעבו ללחם. האם בצע כסף יכניע את אמנותכם? האם שווה לכם לשרוף את שמכם ולאכזב קהלים גדולים ונאמנים כמו הפריפריות היפות, בשביל כמה מחיאות כפיים מ״שוחרי אמנות״ שגרים קצת יותר קרוב לצלחת?

האם במקום לנסות לשלב, לקרב ולחייך האחד לרעהו, תעדיפו לערוך כנסים גדולים ולעלות על במות פרופסוריות, ולדבר בשבחם של מחבלים?

האם לא די לנו מבחוץ? האם נפרוש להרס העצמי שטיח אדום ונגיד לו ״יאללה, צעד״?

ב"סאלח שבתי" גילמה גילה אלמגור את בת-שבע, העובדת הסוציאלית מהקיבוץ, והיא מגיעה אל המעברות, במטרה לראיין את סאלח (חיים טופול האגדי) ולבדוק את מצבו הסוציאלי.

היא אומרת לו: ״נגיד שבילדותך נשך אותך נחש, אחר כך שכחת מהכל, אבל המאורע הזה השאיר צלקת עמוקה בנפשו של הילד״.

שואל אותה סאלח לפשר הדיבור הזה, ומסביר לה שבמעברות אין נחשים, וכל מה שהוא רוצה זה פתק לשיכון. בת-שבע מתעצבנת ונעצבת ברגע, היא מסבירה לו שהיא לא יכולה ככה, שהם צריכים להתיידד ולהכיר זה את זה.

סאלח לוקח את מחברותיה, ומתחיל לתחקר אותה לגבי עצמה, כמה היא מרוויחה ברפת, האם היא אשת איש, והאם בילדותה הכיש אותה נחש.

זו אחת הסצינות המצחיקות, האהובות והחקוקות ביותר בזיכרוני. הסצינה הזאת כמו אומרת הכל, כמו מתארת שיח, שהחל כשיח חירשים מוחלט, וכשבאה החמלה אל תוכו, הפכה אותו בן רגע להרמוניה ישראלית מושלמת.

כנראה שאנחנו עדיין לא יכולים לדבר. כנראה שאנו עדיין בשלב של ״להשמיע״, ועל שלב ה״לשמוע״ דילגנו.

אפשר להתמרמר, אפשר לצעוק, אפשר להשפיל ולהלבין פניו של האחר - ואפשר לקחת עט ודף, ולהתחיל ליצור - ליצור בחיוך. אפשר גם אחרת, התרבות קיימת, ואף שר או שרה, לא משנה מאיזו מפלגה, לא יוכלו לה. האמנים בארץ ימשיכו ליצור כך או כך, והקלאסיקות הישראליות הטובות ביותר עדיין לא נכתבו.

אז באמת, במטותא ובחייאת, בואו ננסה קצת אחרת - זו לא בושה לתת הזדמנויות.

לכל פרמיירה כושלת יש הצגה שנייה שתפציץ.

מתחילים?