המתווה להסדר הגז שהציג אתמול שר האנרגיה יובל שטייניץ לא חידש ולא הפתיע. חלק הארי נחשף ממילא בתקשורת בשבועות האחרונים. סוללת היועצים שהקיפה את שטייניץ במסיבת העיתונאים נטעה את הרושם שנעשתה עבודת הכנה רצינית ושאין זה עוד דוח שנשלף מהמותן. הנתונים לא חידשו הרבה, והמחנות הניצים רק התבצרו בעמדותיהם.
 
אחת השאלות המרכזיות היא מה מבקש להשיג המתווה, והאם ישיג את יעדיו? המטרה הראשונה הייתה מה שמכונה "פירוק מונופול הגז" והגדלת התחרות במשק הגז. תחרות אמורה להוביל בסופו של דבר להורדת מחירים, והרי לשם כך התכנסנו ועשינו את כל הרעש. את המהלך ניסו להשיג באמצעות מכירת מאגרי תנין וכריש של נובל ותשובה, מכירת "תמר" על ידי תשובה וחלק מהקידוח על ידי נובל, ואפשרות להפרדה עתידית בבעלות בקידוח "לווייתן". האם המונופול יפורק? בפועל, לא. האם המחיר יירד? אולי.
 
ומה באמת יביא תחרות? אם יגיעו לישראל משקיעים זרים שיאמינו שיש סיכוי למצוא גז ושאף אחד לא יזיז את השערים במגרש המשחקים תוך כדי תנועה. משקיעים כאלה, דוגמת וודסייד האוסטרלית ואדיסון האיטלקית שהיו פה, עשו פרסה וברחו. הם יחזרו לכאן אם תהיה ודאות רגולטורית. ואם יימצא גז, יש סיכוי יותר מסביר לתחרות.
 

נוסחת המחיר שהציג שטייניץ מבוססת על מחיר הבסיס (5.4 דולר ליחידת אנרגיה) והתאמה למדדים שונים. בנוסף לכך, הובטח שאם מחירי הגז לייצוא יהיו נמוכים, הם יוצעו באותם תנאים לשוק הישראלי. יש כאן אלמנט מסוים של פיקוח. 

האם מחירי האנרגיה בישראל יהיו סבירים? כן. הם נמוכים ביחס למחירים באירופה. הם נמוכים ביחס לעלויות האנרגיה החלופיות. אלה מחירים שהתעשיינים משתוקקים לקבל. האם אפשר להוריד יותר את המחיר? כן, אבל זה לא הוגן ולא מעשי.
 
בשבועות האחרונים הרבו לדבר על רווחיות חברות הגז. הטענה המרכזית הייתה ששיעורי התשואה (יותר מ־20%) הם חזיריים, במיוחד לנוכח העובדה שעלות ההפקה (השולית) של יחידת אנרגיה עומדת על 0.5 דולר.
 
אלא שהעלות השולית אינה מביאה בחשבון את ההוצאות הקבועות, את ההשקעות שכבר היו, את הסיכון ואת הרווח היזמי. מחישוב שנעשה מתברר שהרווח המעשי של חברות הגז עבור יחידת אנרגיה אחת (לאחר תשלומי המסים והתמלוגים) עומדת על בין דולר לדולר וחצי. זו אינה רווחיות חזירית.
 
בכל מקרה, זה המקום לשוב ולציין כי הציבור הוא השותף המרכזי ברווחיות חברות הגז. הדבר נעשה באמצעות התמלוגים והמסים (100 מיליארד דולר בשנים הקרובות) והבעלות על המאגרים באמצעות גופי ההשקעה המוסדיים. ויש גם את עניין הייצוא והצורך להבטיח את העצמאות האנרגטית. ישראל צורכת בשנה 7.5 BCM (מיליארד מ"ק) גז. היקף הגז שנמצא נאמד ב-1,000 BCM. במילים אחרות, ללא ייצוא, התגליות שנמצאו יכולות לספק את תצרוכת הגז ב-130 השנים הבאות.
 
כך או אחרת, מרבית כמויות הגז משוריינות במסגרת ההסדר עבור השוק המקומי, ויש להוסיף כאן גם את עניין האינטרסים הבינלאומיים. הגז יכול להוות מנוף לשיפור היחסים עם ירדן, עם מצרים, עם הפלסטינים ואולי גם עם טורקיה.
 
ההגינות מחייבת להדגיש את מאפייניו הייחודיים של ההסדר. אלה לא נקבעו מראש (זמן קצר אחרי מציאת הגז) ובוודאי שלא לפני. ההסדר שבושל תוך כדי תנועה מהווה מחדל של הרגולציה בנוגע למבנה משק הגז, מודל המס ואסטרטגיית ייצוא הגז.
 
התנהלות זאת נחשב חריגה בעולם העסקים הבינלאומי ומהווה עילה להגשת תביעות. על רקע זה יהיה ראוי לתת משקל מסוים לעמדות חברות הגז ועדיפות בהצגת טיעוניהן.

בשורה התחתונה, ההסדר שגובש הוא סביר בנסיבות העניין וקשה להאמין שאפשר להשיג טוב ממנו ללא עימות משפטי רבתי, שקשה להמר על תוצאותיו. על אף שחשיפת מתווה הסדר הגז אתמול לא תרמה מידע רב, חשיבותה היא בעצם החשיפה. המתנגדים לא יוכלו לטעון כעת להיעדר שקיפות או להסדר שבושל במח שכים. לפוליטיקאים כנצר ליברמן ולפיד, שעד כה נמנעו מתמיכי בו, ניתן תירוץ לרדת מהעץ.