מאמרו המצוין של בעל הטור האמריקאי השמרני ויקטור דיוויס הנסון קיבל את הכותרת ״היסטריית המונים פרוגרסיבית״. מאמר על אמריקה, שכדאי לקרוא גם בישראל.
הוא נפתח בתקציר החלטתם של תושבי אתונה לשחוט את כל הגברים המורדים של מדינת מיטילנה בימי המלחמה הפלופונסית. החלטה שהתקבלה בסערת רגשות גדולה, ותוקנה למחרת, כאשר התקררה דעתו של הציבור המתלהם. ההיסטוריון תוקידידס, שתיעד את האירוע הזה, השתמש בו כדי להזהיר מפני התנודות החריפות במצב הרוח הציבורי במשטרים שבהם החלטות מתקבלות על ידי הרוב. אלה תנודות שעשויות להוביל לתוצאות הרסניות. באתונה של פעם - וגם באתונה של היום.
אמריקה נסחפת למצב רוח חדש בכמה עניינים בשנים האחרונות. שני הבולטים שבהם: החלטה לכפות על כל מדינות ארצות הברית לאפשר נישואים חד-מיניים - בתמיכת רוב הציבור, ששינה את דעתו בבת אחת. וגם הסתערות על סמלי הקונפדרציה ודרישה לסלקם - גם זה בעקבות שינוי פתאומי וחד מאוד במצב הרוח הלאומי. ברור שישנה תרומה מכרעת של תקשורת ההמונים ושל הרשתות החברתיות לאווירת ההתלהמות הזאת. ברור שבלמים שפעם האריכו את הדרך שבין דעת הקהל לבין מקבלי ההחלטות נעלמו. עכשיו הכל קורה מהר. עכשיו הציבור רוצה להחליט, גם בעניינים שהוא מבין בהם וגם באלה שפחות.
עסקת הגז שלנו גם היא דוגמה מאלפת להתנהלות מהסוג הזה. האם הסכם הגז טוב או רע? האמת, זו שאלה שאין עליה תשובה חד-משמעית. זו עסקה שסעיפיה רבים, ושהשיקולים המנחים את מקבלי ההחלטות, ביושבם להכריע כיצד לעצב אותה, הם מורכבים. יש הרבה מאוד דרכים לעצב עסקה כזאת. לכל אחת יתרונות וחסרונות, תלוי בעיני המתבונן ובהעדפותיו. מי שמציב בעדיפות ראשונה את המחיר הנמוך לצרכן, יפסיד בסעיף ההתקשרות עם מדינות שכנות המועיל לייצוב המזרח התיכון. מי שרוצה בעיקר לעודד השקעות זרות, יביא לקיפוח הציבור שמשאב הטבע שייך לו.
במילים אחרות: יש צדק בדבריהם של מי שתומכים בעסקת הגז, ויש צדק גם בדברי מי שמתנגדים לה. הכל תלוי בסדרי עדיפויות.
רוב הציבור - למעט בודדים שטרחו להתעמק בסבך הפרטים - אינו מבין את עסקת הגז. ישראל היא אומנם דמוקרטיה, אבל דמוקרטיה ייצוגית. הממשלה נדרשת מן הסיבה הפשוטה שלא בכל דבר מורכב שהממשלה ופקידיה עושים הציבור מסוגל להתעמק, ושלא כל דבר הוא פנוי להבין. ממילא, בנושאים כמו עסקת הגז, רובנו נשאבים למערבולת מגוחכת של סיסמאות. הרדיו מלבה אותנו, הפייסבוק מוכיח לנו שגם החברים (שלנו) חושבים כמונו, העיתון מזכיר לנו שכולם מנוולים, הטלוויזיה מטיחה בנו שברי מידע שנשמעים שערורייתיים. בטלוויזיה, כל ערב של שידורים ותחרות על הרייטינג מזמן לנו לפחות פריט שערורייתי אחד.
הציבור לא סומך על מנהיגיו שהם רוצים בטובתו - אז הוא מתנגד לעסקה. הוא כועס, שונא או מקנא בטייקונים - אז הוא מתנגד לעסקה. הוא לא הצביע נתניהו - אז הוא מתנגד לעסקה. הוא רוצה מחירים זולים - אז הוא מתנגד לעסקה.
אומרים לו שהמחירים זולים - הוא רוצה מחירים עוד יותר זולים.
יכול להיות שמבקרי העסקה צודקים. יכול להיות שאפשר היה להגיע לתוצאה טובה יותר. אבל ספק אם אפשר היה להגיע לתוצאה שכולם יהיו מרוצים ממנה. ספק אם עוד חודש או עשרה חודשים של לחץ יביאו לתוצאה שכולם מרוצים ממנה. כי כאמור, עסקת הגז משקפת סדרי עדיפויות, ותמיד יהיה מי שמציב את סולם העדיפויות אחרת, ועל כן גם היה מעצב את העסקה אחרת. ונכון - לציבור צריך להיות עניין שעסקת הגז תהיה מוצלחת. לכן, עד גבול מסוים, טוב להפעיל לחץ על המחוקקים כדי שישפרו את העסקה ויוכיחו שביכולתם לנמק אותה.
אבל לציבור צריך להיות עניין לא רק בעסקת הגז ובמחיר הגז. צריך להיות לו עניין גם בממשלה שמסוגלת לנהל ולשלוט. צריך להיות לו עניין בממשלה שמסוגלת לבודד את עצמה מהשינויים הפתאומיים במצב הרוח הציבורי, ולהתוות דרך שיש בה מידה של יציבות וקור רוח. צריך להיות לו עניין בכך שהעסקה - איזושהי עסקה - תוכל להיסגר.