תהילה ועזרא היידו הם זוג חזק. גם כשהם עומדים על המגרש הריק שקנו לפני כמעט חמש שנים, הם לא מוכנים שלא לחייך למצלמה. עשר שנים מאז שאולצו לעזוב את הבית והגינה במושב השיתופי קטיף, עשר שנים אחרי שהרסו להם את כל מה שבנו, כשהם עדיין גרים בקרוון במושב אמציה, תהילה ועזרא מחייכים.



"פיתחנו מנגנוני פיצוי והגנה", אומר עזרא, "מי שיראה אותנו יגיד שאנחנו חזקים ושאולי זה לא נורא לגרש אנשים מהבית. האחוזים של המשרתים בצבא פה, אין לזה אח ורע. אנחנו לא עם הפנים ברצפה, אלא משדרים לעצמנו ולילדים חוסן ואמונה שהכל מאת ה'".



כשרואים אותם אי אפשר שלא לתהות מה עובר על אנשים שנתלשו מבתיהם ומצפים כבר עשור להגיע למנוחה ולנחלה. "אני לא נכנסת למחשבות על הגירוש, כי זה מפיל אותי", אומרת תהילה, "לאחרונה פורסמו סרטונים באתרי החדשות על הגירוש, אבל אני לא מסתכלת. אין לי כוחות נפש לראות את המראות, אני עדיין במצב של עקירה. הפצע לא נסגר, וכשאני חושבת על הגירוש, זה לא ייאמן".



הזוג היידו הגיע לאמציה עם חמישה ילדים. כאן נולד להם עוד ילד. הקרוונים הקטנים שנתנו להם אז, שהיו אמורים לשמש אותם לשנתיים מקסימום, מאכלסים עכשיו משפחות גדולות. "הבן הגדול שלנו, שהיה בן 13 בגירוש, אמר שלא יתגייס לצבא", מספר עזרא, "עד כדי כך היה בו כעס, שהוא לא הרשה לי להעלות חיילים טרמפיסטים לרכב. בסוף הוא שירת בקרבי ותרם למדינה, אבל הוא חי כבר עשר שנים בידיעה שאוטוטו אנחנו מגיעים לבית הקבע, וזה לא קרה.



"הילד אמר לי פעם: בשביל להרוס לנו את הבתים כופפו את החוקים, וכדי לעקור אותנו מהבתים יצרו חוקים מיוחדים. אבל בשביל לבנות, כל החוקים יותר חשובים מאיתנו, אפילו זכויות הפרפרים חשובות יותר מהזכויות שלנו. במשך שנה חיכינו שיוציאו פקעות ופרפרים מהגבעה שהמדינה נתנה לנו כדי לבנות מחדש את היישוב. זה עלה ארבעה מיליוני שקלים. אני מאוד שמח שחושבים על הסביבה, הבעיה היא שזה לא היה הדבר היחיד שעיכב אותנו".



מנוחה בלי נחלה



את תלאותיהם של בני המושב קטיף אני מכירה עוד מהשנה הראשונה שאחרי ההתנתקות. לצערי, גם אני, כמו רבים מעמיתי בתקשורת, הפסקנו להתעניין במה שעובר עליהם. מאז שהמדינה ביקשה מהם ליישב את המושב אמציה, שבחבל לכיש, והבטיחה פתרון לכל מתיישב, הם טורטרו הלוך ושוב.



תחילה התבקשו התושבים להחליף את הגבעה המיועדת לאחרת כדי לא לפגוע במרחב הביוספרי. אחר כך היה סקר ארוך של רשות העתיקות, היו התנגדויות של ארגונים ירוקים - כולל הליך משפטי, דחיית ההתנגדויות, תוכניות תב"ע, ועדות מחוזיות, פינוי פקעות, פינוי עתיקות, דרישות למפות חדשות וסקר אדמה חדש. עכשיו יש תקנות חדשות של משרד השיכון ורשות מקרקעי ישראל, המחזירות אותם ארבע שנים לאחור.



הדס אברמוביץ', אם לשישה, כבר מרגישה את הייאוש. "החיים כל הזמן בהמתנה, והתחושה הזאת שוחקת", היא אומרת, "לא פשוט לחיות ב'קרווילה': אין פרטיות כי הקירות דקים ושומעים כל דבר, גם בבית וגם את השכנים. כל צעד נשמע כי הרצפה זזה. את המים בצינורות שומעים, אז לא נעים לך להשתמש במים כשאחרים ישנים. הבתים קטנים והילדים גדלים ועוזבים את הבית בלי שהיה להם חדר שלהם. אם המזגן מתקלקל, אני לא קונה חדש, גם לא ריהוט אחר כי 'אוטוטו עוברים לבית קבע'".



"אצלנו הרצפה נשברה והמקלחת חלודה. אי אפשר לנעול את הדלתות וכל הזמן אני תולה מחדש את הווילונות שקורסים בגלל הקירות הדקים", קובלת תהילה היידו, "בסופי שבוע, כשכולם מגיעים והבית צפוף, אני מתגעגעת למה שהיה לנו, לשקט ולמרחב".



יש מי שהייתה בו תקווה תקופה ארוכה, ויש מי שהבין כבר אחרי כמה ימים שאף אחד לא באמת דואג להם. "הגענו לאולפנה בכפר פינס אחרי ימים מאוד קשים של העקירה מהגוש", מספרת אברמוביץ', "אחרי שבועיים אמרתי לבעלי שלא יכול להיות שאף אחד לא דיבר איתנו, שאף נציג מהממשלה לא הגיע לבקר אותנו. בעלי אמר 'את לא מבינה שלאף אחד לא אכפת מאיתנו? שלא חושבים עלינו?'. החלטנו לפנות לאנשי המפד"ל - גם הם לא באו. היחידים שעזרו לנו היו תושבים מטלמון ופדואל, שקנו לנו מקררים ומזגנים על חשבונם. אבל המדינה לא הייתה שם".



"על מי אכעס, על הצבא? אין טעם. אריאל שרון לא פה ואהוד אולמרט עוד מעט בכלא. הבנו שעשו עלינו מניפולציה והעיפו אותנו", טוען עזרא, "אבל מי שממש מכעיס אותי זה יונתן בשיא (ראש מינהלת ההתנתקות - ש"ב), שהאשים אותנו בזה שאנחנו עדיין לא בבית קבע. הוא הוביל את הקמפיין הדמגוגי 'יש פתרון לכל מתיישב', כשידע שאין פתרון. זו חוצפה גדולה והיא מגיעה דווקא מאדם שהיה צריך להבין אותנו, כי הוא בא מהתיישבות חלוצית.



"עמדנו על כך שנישאר כקהילה ומבחינתו זה אומר כאילו לא שיתפנו פעולה עם המדינה. מה הוא רצה, שהקהילה תלך לעזאזל? שכל אחד ילך לגור במקום אחר? אצלנו הקהילה מחזיקה את המשפחה, והמשפחה מחזיקה את הילדים. ביישובים שלא שמרו על הקהילה, הרבה משפחות התרסקו, והתוצאות היו


קשות: גירושים, מחלות, שימוש בסמים וילדים שעוזבים את בתי הספר".



אבן הפינה


עכשיו הם מחכים לי"א באב, יום הגירוש, כדי להניח את אבן הפינה ליישוב החדש. ואולי, כך הם מאמינים, זה יקדם את הדברים. כשאני שואלת אם הם היו רוצים לחזור לגוש קטיף, תהילה היידו אומרת בחיוך "לגוש עציון חזרו אחרי 19 שנים, אולי אצלנו זה יהיה מהר יותר מהזמן שייקח לבנות בית קבע. הילדים מדברים על זה, אבל אני רק רוצה להגיע לבית משלי. גם אם זה אומר לקחת משכנתה, כי כיום לבנות בית עולה הרבה יותר ממה שעלה לפני עשר שנים, כשנתנו לנו את הפיצויים".



נראה שרק התערבות של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהיה שם לפני שנה וחצי והבטיח שהבעיות ייפתרו, יחד עם הסכמה של הפקידות השולטת שלא להתעמר ולעכב החלטות ממשלה, יביאו לסיום דרך הייסורים שעוברים האנשים האלה כבר עשר שנים. זה חשוב ברמה האנושית, בשביל תהילה, עזרא והדס; אבל עבורנו, כחברה וכמדינה, זה חשוב עוד יותר.



מדינת ישראל חייבת לשדר לאזרחיה הציונים, שפינוי יישוב יהודי בארץ ישראל הוא קריעה, גירוש. הזנחת התושבים המפונים משדרת את המסר ההפוך ויוצרת דמורליזציה מסוכנת אצל כל מי שמפעמים בו להט עשייה ציוני ורצון להגשים את ערכי החקלאות וההתיישבות, החשובים כל כך לקיומה של מדינת ישראל.



תגובת רשות מקרקעי ישראל: "כדי להקל על התהליך, הרשות הציעה לאגודה מספר פתרונות לרבות אפשרות לחתום על בקשות להיתר בכפוף להפרדת הצימרים ממגרשי המגורים והם יכולים לבחור אחת מהחלופות שהוצעו להם".



תגובת משרד הבינוי והשיכון: "המשרד עושה את המאמצים הגדולים ביותר כדי לפתור את הבעיה שנמצאת באחריות רמ״י וראוי היה לפתור אותה בהקדם האפשרי".