אני הודי: ליאור דיין חשב שמשפחתו הגיעה מהולנד. אז הוא חשב

כל מה שחשבת שאתה יודע״, כתבה לי אמי בהודעת טקסט שהגיעה באמצע הלילה, ״תשכח ממנו״.

אף על פי שכבר כמעט נרדמתי, קמתי מהמיטה והתקשרתי אליה. זו הייתה הודעה דרמטית מדי מכדי שאוכל להתעלם ממנה.

כבר בצלצול השני אמי ענתה וסיפרה לי על החדשות המרעישות. נתחיל מהסוף: מסתבר שאני הודי. כן, כך סיפרה לי אמי, שורשי הודיים. ״זה לא הגיוני, אבל זו התוצאה שיצאה״, הסבירה לי.  טוב, נראה לי שאנחנו קצת מתפזרים, נחזור להתחלה וננסה להסביר איך גיליתי לפני שבוע וחצי שאני הודי. הכל החל במתנה מקורית שבעלה של אמי העניק לה ליום הנישואים. המתנה הייתה בדיקת דנ״א, המבררת וממפה את המוצא שלך עד אלף שנים אחורה. הבדיקה הזאת מדויקת ומשוכללת עד כדי כך שהיא יכולה לקבוע ממש מאיזה חלק של איזו ארץ אבותיך הגיעו, וכמובן, לאיזו קבוצה אתנית השתייכו. .

״ואני חשבתי שהגענו מהולנד, שזה הגיוני בהתחשב בכך שכולנו במשפחה בלונדינים עם עיניים כחולות״, אמרה אמי, ״אבל הודים? יש דבר כזה בכלל הודים בלונדינים?״

״לא נראה לי״, אמרתי, ״כלומר, חוץ מאיתנו, אנחנו כנראה התקדים״.

״אני ממש בשוק״, הוסיפה אמי, ״קשה לי להבין את זה. איך זה יכול להיות?״

״אני לא יודע״, אמרתי, ״ואת יודעת, את בכלל לא אוהבת חריף, ואת גם ג׳רמופובית מטורפת, ומשום מה אני לא רואה אותך מתרחצת בגנגס. זה הזוי לגמרי מה שהולך כאן״.

״אתה כמוני, גם לא אוהב חריף, נכון?״, ביררה אמי.

״ממש לא״.

״ואוכל שהוא לא ממש חריף, יותר ספייסי, גם את זה אתה לא אוהב, נכון?״, המשיכה אמי.

״ממש לא אוהב. אני אוהב אוכל אשכנזי״, הבהרתי.

אמי עברה לאנגלית. ״Honey, you are not Ashkenazi anymore״, אמרה בכאב. סוף עונת הגפילטע חשבתי לעצמי ואמרתי לאמי שאני לא יודע אם אני בנוי לשינוי זהות כל כך קיצוני.

...

כשהתעוררתי למחרת לא הרגשתי פחות אשכנזי. במייל חיכתה לי הודעה מאמא שלי, שבה היא צירפה את הדוח הרשמי של הבדיקה הגנטית שעשתה. פתחתי את הדוח ופתאום יכולתי לראות את המציאות הלא-קלה לעיכול ממוספרת ומנוסחת בבהירות. הדוח בנוי בצורה כזו שאתה מקבל רשימה עם המקומות שמהם המשפחה שלך מגיעה, ובאמת, על פי הרשימה, היה אפשר לראות דומיננטיות הודית מוחלטת. מעבר להודו, היה אפשר לראות קצת שורשים אוסטרליים ורוסיים, שזה היה יחסית צפוי. אבל הודו? מאיפה זה הגיע?

על אף שהייתי באמצע משבר זהות, לא יכולתי להרשות לעצמי ללכת לאיבוד בבלבול הכללי שנחת עלי. הייתי במרחק של כמה ימים מערב מחווה לכבוד אבי, שהייתי בין יוזמיו ומארגניו. באותו היום עמדה לפני משימה חשובה: לצפות בארבע שעות של וידיאו ביתי, שצילם אבי בעבר, ולנסות להבין אם אוכל להשתמש בחלק מהצילומים במופע.

התחלתי לצפות בקטעים, ופתאום גיליתי את עצמי מגיח בסרטוני הווידיאו כשאני בגיל בית הספר היסודי. לאחר חצי שעה הגעתי למסקנה שהייתי מאוד בלונדיני ומאוד טיפש. סליחה, לא טיפש, פשוט סתמי. הדבר שהכי בא לידי ביטוי בסרטונים זה כמה חסר ייחודיות הייתי. ככל שהמשכתי לצפות בווידיאו גיליתי עוד ועוד זוועות. אין דרך אחרת, חשוב לומר את האמת: הייתי סתם עוד ילד עם יכולת התנסחות אפסית, שמקרבים אליו מצלמה, שואלים אותו שאלות והוא עונה את התשובות הכי בנאליות ודהויות. זה הדהים אותי לחשוב שמהילד הזה שראיתי בווידיאו, הילד הזה שבורח מהמצלמה ולא מצליח לענות כמו שצריך על שאלה, כמו ״מה תרצה להיות כשתהיה גדול?״, יצא מישהו ששנים מאוחר יותר שילמו לו סכומים גבוהים למדי בשביל שייקח מצלמה וידבר אליה.

ניסיתי לחשוב על איזו נקודת מפנה בחיים שלי, ששינתה אותי והפכה אותי מהילד הגנרי הזה לאדם שאני היום. אבל אז הבנתי שעוד לפני שאני מתחיל לחפש נקודות מפנה, יש לי בעיה יותר גדולה - אני בכלל לא יודע לענות על השאלה ״מיהו האדם המבוגר שהנני היום״.

״אתה לפעמים סתם מייצר לעצמך רעש בראש מדברים לא נחוצים״, אמרה לי אשתי כשהיינו באוטו, ״מה אתה חושב? שמישהו יודע מי הוא? לא, אף אחד לא באמת יודע. טוב, תצא עם הילד, אני מוצאת חניה ובאה״.

הוצאתי את הילד מהמושב שלו, שמתי אותו בעגלה והתחלתי ללכת איתו לכיוון בית דניאל, שם יש לו מדי שבוע חוג למוזיקה שהוא ממש אוהב. היתרון בחוג הוא הפופים הגדולים ואווירת ההפקרות המוזיקלית שיש במקום. על הרצפה מונחים כל מיני כלים - תופי דרבוקה קטנים, מצילתיים, קסילופונים ותופי מרים, וכל ילד יכול לעשות, פחות או יותר, מה שבא לו, לקחת איזה כלי שבא לו, מתי שבא לו. אין חוקים. אני אוהב את זה. גם הילד שלי, שברור לי שהולך לכיוון של גאונות מוזיקלית בסדר גודל של מוצרט (טפו, טפו, טפו). איזו גאווה הילד הזה!

בכניסה לחדר החוג היה תור של הורים שהחזיקו את הילדים וחיכו להיכנס. נעמדתי גם אני, ואז מישהי עברה עם פנקס וניגשה לכל אחד מההורים. ״מי אתה?״, שאלה אותי הפנקסנית, ואני לא ידעתי מה להשיב. זו הייתה שאלה לא טובה בשבילי באותו היום, ואני פשוט שתקתי. למזלי, בדיוק בנקודה הזאת אשתי הגיעה למקום והצילה את המצב. ״זה בסדר, הוא איתי, זה אבא של ארד״, היא אמרה לפנקסנית.

...

אחרי החוג החלטנו ללכת לאכול איפשהו. שוטטנו קצת ברחוב עד שראיתי מסעדה שהתאימה לדרישות שלי: שיהיה חריף. אמרתי לעצמי באותה נקודה, שלא יכול להיות שאני הודי מצד אמי ואני לא מצליח לאכול חריף. אסור לי להתבדח בעניין הזה ולזלזל, אני חייב להתחבר לשורשים ההודיים שלי.

ברגע שהגיעה המנה הראשונה שהזמנתי, התחרטתי. הביאו לי מין סלט עגבניות חריף, שאחרי שתי נגיסות גרם לי להבין שאני לעולם לא אהיה ההודי שאני אמור להיות. ״פאפי, לא טוב לי״, בכיתי לאשתי אחרי שתי הנגיסות, ״אני רוצה הביתה״. מיד אחר כך התחיל גם הבן שלי, שישב לצדי בכיסא התינוק, לבכות. אשתי הביטה בשנינו במבט של מי שהבינה לפתע את המצב המורכב שאליו נקלעה בחייה.

"מה שכן", הסבירה לי אמי, ״החיסרון הגדול של הבדיקה הזאת הוא שלוקח חודשיים עד שמקבלים את התוצאות״.

״אבל מה אני אעשה בחודשיים האלו?״, תהיתי.

״עד אז תהיה אתה״.