מהגג בשא-נור אני זוכרת בעיקר את החום. זה כנראה איזה מנגנון הדחקה, פרה-טראומטי. ידעתי שהיא תבוא, הטראומה, כי ראיתי אותם: בצהרי היום, כשהשמש והזיעה כבר עיוורו את העיניים, עוד לפני שהגיעו הדמעות, ראיתי את השורה הכי ארוכה של שנאה שראיתי מעודי. והיא צעדה ישירות אלי.
 
הייתי האישה היחידה על הגג ביום האיום ההוא. גוש קטיף כבר פונה כולו וגם גנים וכדים שבצפון השומרון. נשארנו לבד, אנחנו והיישוב חומש. שמענו על התבצרויות בחומש, על אלימות, אבל ידענו שכבר אין תקווה. אם גוש קטיף נפל - מי אנחנו שנצליח לעמוד מול הבגידה הנוראה הזאת?
 
שורה ארוכה, לא נגמרת, מהצומת ועד האופק, של חיילים לבושים במדים שחורים - בחום הזה, בהקשר הזה - באים לתלוש אותי פיזית ונפשית מהמעוז האחרון שעוד לא נפל. אין דמעות. למה אין דמעות? אני לא יודעת, אבל יש בדיוק ההפך. יש איזו התרוממות רוח. צחוקים על הגג, עד הגג, נקודה בזמן מנותקת מהמציאות, משהו פסיכי לגמרי, הרגשה של שיכרון שלא מבוסס על כלום ולא נובע מכלום.
 

הראש מנותק, הגוף מנותק. השמש מכה, אני מזיעה בבגדים הצנועים מאוד שלבשתי לכבוד חברי לגג. הרב ליאור מקריית ארבע כאן, וגם חלק מתלמידיו. אבא שלי גם פה, הוא עבר לגור כאן עם אמא שלי לפני כמה חודשים ואיתם הלשכה הפרלמנטרית שלו. עוד מעט, כשהכל ייגמר והדמעות ישטפו ולא יפסיקו, אשמע אותו אומר את המשפט הכי נוראי לחיילים שיבואו לארוז את המגינים ואת אותות ההוקרה שקיבל בשירותו הצבאי, עד שהשתחרר בדרגת תת-אלוף ושתלה בלשכה שלו: "אל תארזו את אלה, אני לא רוצה אותם יותר. זה לא הצבא שלי".
 
רזי ברקאי מראיין אותי מהאולפן הממוזג. אני שומעת את המזגן בזחיחות שבקולו. כרגע, כי מי שלא על הגג הוא ה"אחר", הוא אויב. הוא זה ששלח את אלו הבאים לקרוע אותי מפה. רזי שואל אותי על נשק שהמפגינים הסליקו על הגג מבעוד מועד. אני עונה לו שהדבר הכי מסוכן שיש לנו פה הוא פחיות תירס, כי תכננו להתבצר הרבה זמן. אני מתחילה להרגיש דקירות. איך  ייתכן שכל הטרגדיה הבלתי נתפסת הזאת לקחה כל כך מעט זמן? איך יכול להיות שפינו אנשים מכל היקר להם בקלות כזאת? איך זה שאין פצועים והרוגים, וכניסות לשטח פלסטיני כמו שתכננו, ואיך יכול להיות שהכל דופק כמו שעון? הזמן הזה - וקוצרו הבלתי נתפס - מתחיל לשרוט את האופוריה המזויפת שעל הגג.
 
החיילים השחורים נכנסו ליישוב. מוקדם יותר בבוקר קבוצת נערים ונערות יצאו מתוך מכלית ביוב שהבריחה אותם פנימה בניגוד להוראות הצבא. הם באו לעזור. כמו בגוש, גם הם עקפו את כל המחסומים, כי יש כוחות בעם הזה.

ההתמוטטות התחילה: הם נופלים, הבתים של תושבי היישוב הגיבורים שנאחזים בהם בכל כוחותיהם. ילדים מתבצרים בתוך פחים, דלתות נעקרות, בעיטות, בכי. אחד-אחד הם נופלים, והמעגל סוגר על הגג.
 
אין אלימות בשום יישוב. בכל רגע נתון ההתנתקות החד-צדדית הזאת מולידה אלימות חד-צדדית: חיילים מרביצים למתנחלים, לעולם לא להפך. אף שמגיע להם, אף שאנחנו מחפשים את הכפתור שיעיר את הרובוטים חסרי הרגש האלה שיעצרו וימרדו, הידיים שלנו לא מכות. רק שלא תהיה מלחמת אחים. רק לא ללכת נגד הצבא שלנו.
 
אבל הגירוש הזה הוא מלחמת אחים שצד אחד נכנע בה מראש. זאת מלחמה שבחרנו לא להשיב בה אש. העדפנו אז שהצד השני יזכה בניצחון טקטי, רק שלא נרע להם, שחלילה לא תיפול שערה של חייל. אני עדיין לא מסוגלת להרים יד על חייל, גם לא בדיעבד. אני פשוט נדהמת שאף אחד אחר לא עשה את זה.

ראשי סולמות מבצבצים משולי גג המבצר. זרנוקי מים. הכל מתערפל: הזיכרון, הדמיון, המציאות. לחיילים שלי אין פנים, יש מסיכות אב"כ שהופכות את הכל לסרט מדע בדיוני. חייזרים תוקפים אותנו. האם הם הולכים לירות עלינו גז? האם הם חוששים שאנחנו נירה עליהם? מכתמיות מעיפות אותנו, כלובים מועלים. אנחנו רוקדים במעגל. פנחס ולרשטיין, מראשי המאבק, שרואה את הבניין נופל, רוקד ושר: "ייבנה המקדש, ייבנה המקדש, עיר ציון תמלא ושם נשיר שיר חדש", אבא שלי קורע לי קריעת אבלות בבגד, ומישהו מתייפח. זאת אני.