1. "דוח המטה למאבק בגזענות התפרסם הבוקר והצביע על עלייה במספר התקריות הגזעניות", דיווח אריה גולן ביום שלישי ביומן הבוקר של רשת ב' לפני שהעביר את השידור לפאר לי שחר, כדי שתשתף אותנו בממצאים הקשים. המטה למאבק בגזענות, לפחות לפי שמו, לפחות לי אישית, נשמע כמו איזושהי יחידת סמך במשרד ראש הממשלה. משהו מפס הייצור של המטה ללוחמה בטרור.

לפי הרצינות שייחסו לו המגיש הוותיק והכתבת הוותיקה בקול ישראל, אני מרשה לעצמי לנחש שגם הם סברו כך. הנתונים היו מעניינים. נפתלי בנט גזעני, אביגדור ליברמן גזעני, כוחות הביטחון שלנו גם הם גזעניים, ולמרות כל אלה יש נקודת אור אחת: הכנסת שלנו, שכנראה בשנים קודמות הייתה גזענית מאוד, הפכה השנה גזענית קצת פחות. הדוח הזה צוטט השבוע שוב ושוב. ראשי המטה שחיברו אותו זומנו אחר כבוד לכנס היסוד של השדולה החדשה למאבק בגזענות שהושקה בכנסת, כשעל שולחנה מונח הדוח הזה, רקע לדיון, כאילו היה דוח מבקר המדינה או מסמך של היועץ המשפטי לממשלה.

כיוון שהיה נדמה לי שאני זוכר שבמהלך השנה האחרונה היו פה ושם גם כמה אירועים גזעניים והתקפות גזעניות של ערבים נגד יהודים, כאלה שלא שמעתי וקראתי עליהם בציטוטים מהדוח הזה, סברתי שכדאי לתהות מעט על קנקנו של העומד מאחוריו. ובכן, לא בפעם הראשונה מרתק לגלות עד כמה חבורה קיצונית וחד־צדדית עד כדי הזיה, מצוידת ביחסי ציבור טובים ובאג'נדה שמתלבשת יפה על מה שמחפשים רוב אמצעי התקשורת, יכולה לזכות להכרה, ליוקר ולכבוד.

המטה למאבק בגזענות הוא קואליציה של 40 ארגונים שאחת לשנה מוציאה דוח. לפי מה שמצוין בו, הפקתו ממומנת באדיבות האיחוד האירופי והקרן החדשה לישראל. בין הארגונים שמרכיבים את הקואליציה הזאת נמצאים מרכז מוסאוא, הפורום למען הכרה בכפרי הבדואים הלא מוכרים בנגב, ארגון נשים לשלום, רופאים לזכויות אדם, מחסום ווטש, המוקד לפליטים ולמהגרים, ועדת מעקב החינוך הערבי והארגון לסיוע לפליטים ולמבקשי מקלט. 

לפרסם דוח כזה באמצעי התקשורת בלי להסביר מי הקבוצות העומדות מאחורי הטענות שמובאות בו ומי מממן אותן זה מסוג הדברים שבספר המבוא לאתיקה עיתונאית מוגדרים כמעשים שלא ייעשו. בעצם, אולי אין בכלל צורך לפרסם מי עומד מאחורי הדוח הזה, אלא חשוב יותר לשאול למה בכלל צריך לפרסם דוח חד־צדדי בהגדרה, כפי שנראה עוד מעט, ואם יש סיכוי שהדוח השנתי של איתמר בן גביר, "גזענותם של ערביי ישראל - 2015", היה מקבל גם הוא חשיפה כזו ויחס כזה.

עכשיו שימו לב לממצאי הדוח. בשנה שעברה, מתברר, נרשמו 109 אירועי גזענות של יהודים נגד ערבים לעומת 13 אירועים של ערבים נגד יהודים. אם נדמה לכם שקראתם בעיתון על אבנים שנזרקו מדי פעם בפעם על יהודים במקומות שונים או על התקפות אחרות מהז'אנר הזה, אל תטרחו לחפש בדוח. לא תמצאו. הן נפלו בספירה.

קראתי בעיון רב גם את הדוח של 2014. זוכרים שאחרי רצח מוחמד אבו חדיר היו כאן התפרעויות של אלפי ערבים, שהשליכו אבנים, מטעני חבלה ובקבוקי תבערה על יהודים? זוכרים שהיו יהודים שעברו לינץ' ביישובים ערביים? שום דבר מזה לא נמצא בדוח. אלה כנראה לא אירועים גזעניים. ייתכן שאותם יהודים הותקפו בבקבוקי תבערה על רקע מיני. אולי על רקע חוב כספי. אולי הם היו מוכרים למשטרה. אולי לא תקפו אותם בכלל, והכל היה רק חלום רע. 

הדוח מצא שכנסת ישראל היא מקום להרבה מאוד יוזמות גזעניות. רוצים דוגמאות? הנה כמה. תיקון לחוק שמציע לבטל את אזרחותם של מי שנטלו חלק בביצוע פיגועי טרור הוא תיקון גזעני. חוק השולל זכאות לדמי ביטוח לאומי ממי שביצע פיגועים, אף הוא חוק גזעני. חוק המאפשר למנוע את רישומה של עמותה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, גזעני גם הוא. ההתבטאות של מירי רגב נגד הנפת דגלי פלסטין במשחקי הכדורגל של קבוצת בני סכנין סווגה כהתבטאות גזענית. ממש כמו ההחלטה של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לא להציב עץ אשוח במשכן בחג המולד. 

כשהרסה עיריית רמת השרון מבנה בלתי חוקי שבנו בדואים, היא הפכה לעירייה גזענית. בכלל, כל הריסה של בית בדואי בנגב - גם אם היא על פי צו של בית משפט - היא מהלך גזעני. אבל זה עוד כלום. ערבייה שנדרסה בתאונת דרכים וחבריה טוענים שזה קרה בגלל שהיא ערבייה, ניחשתם נכון, היא קורבן לגזענות. וכדי שלא תגידו שאין איזון, יש בין מאה ומשהו עמודי הדוח גם כמה שורות על צלבי קרס שרוססו בכמה בתי כנסת או בבתי עלמין של יהודים.

השבוע ראיינתי בגלי ישראל את עו"ד נידאל עותמן, מי שעומד בראש המטה למאבק בגזענות. לנוכח הדוח שחיבר, הדברים שלו לא הפילו אותי מהכיסא. חוק השבות, לשיטתו, הוא חוק גזעני. ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית" הופכת אותה בעיניו למדינה גזענית. את הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים בנגב הורסים לא כי היא לא חוקית - "עזוב את החוק", הוא הציע לי - אלא בגלל החלטות גזעניות. בקיצור, כולנו גזענים, ולמזלנו יש פה גם ציבור ערבי שמאזן קצת את המצב. 

זכותם של אנשי המטה למאבק בגזענות לחשוב שכל המדינה הזאת, מבן־גוריון והלאה, בנויה כולה על אדנים של גזענות ושל רוע. השאלה הנשאלת היא איך החבר'ה האלה מצליחים לקבל בתקשורת ובכנסת יחס של ארגון שהדוחות שלו ראויים להתייחסות. איך הלוגו שלהם תלוי לצד סמל המדינה בהזמנה הרשמית לפתיחת שדולה מכובדת בכנסת? כיצד מי שחושבים שבית המשפט שלנו גזעני ושהמלחמה בטרור שלנו נעשית על רקע גזעני, משמשים תפאורה לכינוס שבראשו יושבת חברת הכנסת מיכל בירן מהמחנה הציוני, ושאותו מכבד בנוכחותו ראש מפלגתה, יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג? 

2. בפעם הבאה שבכירי המשטרה יספרו שהם נלחמים כדי לנקות את הארגון שלהם משוטרים אלימים, או שמישהו במח"ש יציג את המחלקה שלו ככתובת הנכונה לטיפול בעבריינות שוטרים, הזכירו להם את הסיפור של מוטי מהגר. מהגר הוא קצין יס"מ שצולם בפינוי עמונה כשהוא משתולל ופוצע באמצעות האלה שבידו נערים צעירים שלא עושים דבר, אדם שעד היום איש במשטרה לא מצא לנכון להעיר לו ולו הערה קטנה. בעוד כמה חודשים יציין התיק הפלילי שלו את חגיגות העשור, ונראה שלאיש במערכת לא בוער להעניש אותו. 

מהגר, קצין ומפקד צוות, השתתף כאמור עם מאות שוטרים מיחידות שונות בפינוי תשעת הבתים בעמונה בפברואר 2006. התמונות שתיעדו את האלימות שלו, וששודרו אז בערוץ 10, היו לאחד מסמלי האירוע ההוא. מהגר נכנס עם כמה שוטרים לבית שבו ישבה חבורה גדולה של נערים שביקשו להתנגד באופן פסיבי לפינוי. הקצין, כך מלמד סרט הווידיאו, החל להכות נמרצות את הנערים בזה אחר זה. שוב ושוב הוא נראה מניף את האלה ומנחית אותה על הצעירים שיושבים על הרצפה, בלא שום התגרות מצדם. כתב האישום שהוגש נגדו מתאר כיצד הכה נער אחד בראשו, בחזהו ובכתפיו, נער שני שהצליח לגונן על ראשו חטף בידיו וברגליו, לשלישי הוא הצליח לשבור יד. 

כשנשמעה ביקורת קשה על אלימות השוטרים והקריאה לחקירת מח"ש נזרקה לחלל האוויר, מיהרו במשטרה לצופף שורות כדי להגן על האלימים שבחבורה. 24 שעות לאחר האירועים מיהר סנ"צ אילן מור, קצין אג"מ מרחב ירקון, להעביר לתיקו האישי של מהגר מכתב שנשא את הכותרת "תודה": "התמלאתי גאווה שתחת פיקודי מפקדים שכמותך, שיכלו לקשיים ושהובילו את היחידה לביצוע המשימה תוך גילוי מוטיבציה ואומץ יוצאים מהכלל. כל שנותר הוא להביע בשמי, ולו הוסמכתי גם בשם אזרחי ישראל, תודה ענקית על מוטיבציה ללא גבולות, על תעוזה שאין לה אח ורע ועל ביצוע מושלם של משימה מורכבת". 

חלף שבוע וקצין אג"מ שומרון, סנ"צ שלומי עמר, נזכר להכניס לתיק של מהגר עוד מכתב הערכה, הפעם בעקבות פעילות שלו ושל הצוות שלו ביצהר, פעילות שקדמה לאירועי עמונה. אחד החבר'ה שהכה מהגר הסתובב עם גבס, שני עם שטפי דם, שלישי עם מגבלות שונות בתנועה, אבל מהגר המשיך בשגרה המשטרתית כאילו לא קרה כלום. 

בינואר 2008, חודש וקצת לפני שהוגש נגדו כתב אישום, כשהחקירה בעיצומה, חתמה עבורו סנ"צ יפה מגל ממחוז ש"י על בקשה ל"קידום במינוי פקד כחריג". "הקצין הינו מפקד ערכי, אחראי ובעל יוזמה בביצוע תפקידו, נותן דוגמה אישית לפקודיו", כתבה. קצין האג"מ של מחוז ש"י, הדגישה, "סבור שהמערכת צריכה לגבות את הקצין. לאור האמור אודה לאישור מינויו".

שנתיים בדיוק לקח למח"ש להגיש נגד מהגר כתב אישום בסעיפים של גרימת חבלה חמורה ותקיפה הגורמת חבלה ממשית, אף שהעדויות והצילומים הגיעו זמן קצר לאחר האירוע. על המשטרה כתב האישום החמור הזה לא עשה שום רושם. שלושה שבועות לאחר שהוגש החליט נצ"מ רונן יפת, אז קצין האג"מ של מחוז ש"י, לבחור דווקא במהגר כ"שוטר מצטיין" של המחוז לשנת 2007. "הקצין מבצע את המוטל עליו בצורה טובה מאוד ויסודית, הערכותיו מעולות, בעל יוזמה, יצירתיות וכשירות מבצעית גבוהה". בלי שום מילה על כתב האישום האלים שהוגש נגדו לפני 21 יום. עוד חודש עבר, ולתיק האישי של הקצין הנאשם הצטרפה גם ההמלצה של מפקד משמר הגבול, ניצב ישראל יצחק, על איכויותיו של האיש ועל "קור הרוח" שלו.

התיק הפלילי שהחל להתנהל בבית משפט השלום בירושלים זז באטיות. פרקליטו של מהגר עשה כל תרגיל אפשרי כדי לדחות את הדיונים. מח"ש, מצדה, לא עשתה קולות כאילו זה מפריע לה. 

בתחילת 2010, ארבע שנים אחרי סיפור עמונה, פרסם ארגון זכויות האדם ביש"ע, שניהלה אורית סטרוק, מסמך מרתק. המסמך הזה יצא לאחר שהוגשו 103 תלונות על אלימות בעקבות אירועי עמונה נגד שוטרי משטרת ישראל, ולאחר ש־89 מהן נסגרו בעילות שונות ומשונות. סטרוק בדקה את כל התיקים, קראה את כל העדויות, עברה על מה שעשו בהם חוקרי מח"ש, והוכיחה שהכמות הדלה של כתבי האישום מקורה בשילוב נדיר של חוסר יכולת וחוסר מוטיבציה.

ארגון זכויות האדם ביש"ע הצליח לעשות את מה שמח"ש לא הצליחה. במאמץ גדול, בהשוואת תמונות, צילומים ועדויות, הרכיבו סטרוק ואנשיה פזל שאיתר בזה אחר זה עשרות שוטרים אלימים. העבודה הזאת הניבה עשרות תביעות נזיקין אזרחיות ועשרות פסקי דין ופיצויים לטובתם של הנפגעים.

סטרוק הוכיחה כי במח"ש מיהרו לסגור תיקים בסיטונות. במקרה אחד, שבו הציג הנפגע למח"ש את תמונתו של השוטר ששבר לו את האף ואת השיניים, שלחו חוקרי המחלקה את התמונה לכמה מן היחידות שהשתתפו בפינוי. כשאלו השיבו שהן לא מכירות את השוטר, נסגר התיק בעילה של "עבריין לא נודע". בהמשך, התברר שלרוע המזל היחידה שאליה השתייך השוטר הפוגע לא קיבלה את המכתב.

בתיק שנפתח בעניינו של הפצוע הקשה ביותר - שהוכה בראשו באלה הפוכה והגיע לבית החולים במצב של מוות קליני - לקחו חוקרי מח"ש את עדותו המפורטת של הנפגע, שכיוונה אותם לכוח ספציפי שעלה על הגג באמצעות שופל, אלא שהם חקרו בטעות שוטרים שפעלו בבית אחר, טעות שהובילה גם את התיק הזה לסגירה בעילה של "עבריין לא נודע".

נפגעת אחרת טענה כי הוכתה בידי שוטר מסוים שידעה לנקוב בשמו ואף להציג לחוקרים את תמונתו, שצולמה במכשיר הסלולרי שלה. החוקר לא הצליח להוציא את התמונה ממכשיר הטלפון, ומשלא קיבל סיוע טכני לכך ביחידתו ציין: "תשובתו (של הטכנאי) הייתה שלילית. מאחר שכך, ביקשתי מהמתלוננת שתפיק תמונה, במידה שתוכל, ותביאה אלי... היא אמרה שאיננה משיגה כבל, אמרתי לה שתתעניין בחנות צילום ותפיק את התמונה". התיק נסגר מחוסר ראיות.

חמישה תיקים החשידו איש יס"מ אחד שהיה מצויד באלה קפיצית בלתי תקנית. ארגון זכויות האדם ביש"ע העביר למח"ש ראיות מצולמות של פגיעות שלו באנשים שונים, ששלושה מהם נותרו עם נכויות. למח"ש לקח ארבעה חודשים לפתוח מחדש את תיקי השוטר הזה, שמשום מה נסגרו כולם בעילה של "עבריין לא נודע", ועוד כחצי שנה לקח לה להשתכנע כי הוא הוא השוטר הפוגע. אלא שעד אז, התברר, פרש האיש מהמשטרה ונסע לחו"ל לבלי שוב.

חזרה למהגר. עד שהתיק בעניינו התגלגל לאטו בבית המשפט החליט אחד מנפגעיו, ישי גרינבאום, להגיש נגדו תביעה אזרחית. גרינבאום הוכיח את הפגיעות בו, ולפני שלוש שנים זכה בפיצוי של 275 אלף שקלים. משטרת ישראל, שחסה על מהגר, החליטה שלא להשית עליו לשלם את התשלום הזה לנפגע שאותו הכה. כולנו, משלמי המסים, שילמנו אותו מכיסנו.

לפני שנה בדיוק הרשיע בית המשפט את מוטי מהגר בכל סעיפי האישום. עוד שנה נסחב התיק עד לטיעונים לעונש שניתנו לפני שבוע וחצי, אז שלף פרקליטו את הטיעון ההיסטורי של אותו אחד שרצח את הוריו וביקש רחמים משום שהוא יתום. העבירה, הזכיר הפרקליט, בוצעה לפני עשר שנים. "עשר שנים הוא סובל מדרך הייסורים הזאת, וצריך לשים לזה סוף". 

גם פרקליטת מח"ש לא נשמעה נחושה מדי להעניש את הקצין המכה. היא ביקשה שגזר הדין יסתכם בעבודות שירות וגם אז הקפידה להוסיף שהיא מבקשת ש"בית המשפט, בבואו לקבוע את משך עבודות השירות, ייתן משקל לחרטה שהביע הנאשם ולתרומתו לציבור בהמשך שירותו".

עשר שנים, כאמור, עברו מאז הכה מוטי מהגר באכזריות, ללא שום סיבה וצורך, חבורה של צעירים. מי שחושב שכך אפשר להרתיע את השוטר האלים הבא, שיקום. 

3. לפני שבועיים הצגתי כאן ארבעה מקרים שבהם שיתף מיקי רוזנטל פעולה עם רונאל פישר סביב מיזמים עיתונאיים שונים. בכל המקרים האלה, התברר, גרף פישר כסף רב לכיסו, ורוזנטל, לפחות לפי עדותו, לא ידע דבר.

הבעתי תמיהה. חשבתי שכולנו צריכים לתמוה ולשאול את ח"כ רוזנטל כמה וכמה שאלות. תיארתי בטקסט את הקשר הקרוב בין השניים, שקיים שנים ארוכות, וציטטתי את רוזנטל, שהעיד בעבר על פישר: "הוא עורך דין שלי, הוא חבר שלי, אני אוהב אותו אהבת נפש".

אחד המקרים שהבאתי נגע לתוכנית "בולדוזר" שהגיש רוזנטל, ושבה זכה פישר לפינה קבועה כמומחה לענייני משפט ובירוקרטיה. ציטטתי את עמיתי אמיר זוהר, שחשף בעבר שרוזנטל עסק בתוכנית בעניינו של ניסים אלפרון בעת שהיה לקוח של פישר, בלי לספר על כך לצופים.

רוזנטל, שטען כי לא ידע שאלפרון לקוח של פישר, פנה אלי בעקבות הדברים וביקש להדגיש כי "עו"ד פישר לא היה אז (בעת שידור הכתבה על אלפרון - ק"ל) חברי ולא היה אז פרקליטי. בעת ההיא לא הייתי מיודד עם רונאל, לא פגשתי בו שנים רבות בטרם הקלטת התוכנית וכמו כן הוא לא שימש כיועץ המשפטי של התוכנית". 

הערה שלי: לא כתבתי שפישר היה יועץ משפטי של התוכנית. כתבתי שהיה בעל פינה קבועה כמומחה משפטי, ועל כך אין עוררין.