השבוע מינתה נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור את קודמה, אשר גרוניס, ליו״ר הוועדה לאיתור היועץ המשפטי הבא. מכאן החל באופן פורמלי תהליך הבחירה של בעל התפקיד העוצמתי ביותר בישראל.



אומנם מוסד המלוכה בארץ בוטל לפני אלפי שנים, אך תפקיד היועץ המשפטי הוא הקרוב ביותר לכך. המלך מת, יחי המלך החדש. מעט מאוד אנשים יודעים באמת מהו היקף סמכויותיו של היועמ״ש ומה מידת יכולתו להשפיע על מערכות השלטון ועל קבלת החלטות. בעצם לממשלה נותרה סמכות אחת בלבד: למנות אותו. לכאורה הממשלה גם רשאית לפטר אותו, אך זו סמכות תיאורטית בלבד והיא מעולם לא עמדה במבחן המציאות.



כהונת היועמ״ש באה לעולם ב״חטא״. טרם הקמת המדינה, הוטלה על הגופים המוסמכים בהנהגת היישוב העברי מלאכת הכנת המנגנון הממשלתי. אלו החליטו כי במשרד המשפטים לא יהיה יועמ״ש. לפי המודל האנגלי, נקבע שהסמכויות הרבות שנגזרות מהתפקיד יהיו נתונות בידיו של שר המשפטים.



רק יד המקרה הובילה לאיוש התפקיד במחצית השנייה של שנת 1948. היא שזימנה יחד את פנחס רוזן, שר משפטים ממפלגה קואליציונית קטנה ובלתי חשובה יחסית; את י.ש שפירא, היועמ״ש בעל האישיות החזקה והדומיננטית ובעל אמביציות פוליטיות; ואת דוד בן־גוריון, ראש הממשלה התקיף, שהיועמ״ש השתייך אל מפלגתו ואל חוג מכריו הקרוב ושמראש לא החשיב כל כך את הנושא המשפטי.



כל זאת, יחד עם היעדרה של חוקה, שימשו קרקע פורייה לצמיחה בלתי מבוקרת של מוסד זה, מעבר לגבולותיה של המערכת הדמוקרטית־פרלמנטרית־ קבינטית. תפקיד היועמ״ש, שידו בכל עד כי קשה להעלות על הדעת כיצד אפשר בלעדיו, התפתח ללא תכנון, הכוונה או בקרה. כל כולו פרי המקרה שזימן במהלך חד־פעמי של ההיסטוריה נסיבות שאפשרו את יצירתו.



גם השם ״יועץ משפטי לממשלה״, מקורו בטעות. נושא המשרה באנגליה נקרא General Attorney, ותרגומו לעברית אמור היה להיות ״הפרקליט הכללי״ או ״פרקליט המדינה״. אולם הבריטים בתקופת המנדט נתנו לו שם אחר וכך הוא התקבע.



תהליך השתחררותו של מוסד היועמ״ש מזיקתו ההדוקה לשר המשפטים הכשירה את הקרקע לקונפליקט מתמיד בין שני נושאי המשרות, שכן הסדר זה נוגד מראש סדרי מינהל תקינים ומשבש את המבנה ההיררכי, שהוא לב לבה של המערכת הבירוקרטית.



המשבר הראשון פרץ בעוצמה רבה בראשית שנות ה־60, במחלוקת שבין היועמ״ש הפופולרי גדעון האוזנר, שזכה לתהילת עולם אחרי משפט אייכמן, לבין שר המשפטים החדש דב יוסף, איש חזק וריכוזי. הממשלה החליטה למנות ועדת משפטנים בראשות השופט שמעון אגרנט, וזו כתבה שורת המלצות שלמעשה אימצו את המציאות שנוצרה עד אז, ושעל פיה בעל הסמכות העליונה והמכריעה לכל עניין משפטי הוא היועמ״ש ולא שר המשפטים. ההמלצות עוגנו בהחלטת ממשלה שהיא מחייבת עד עצם היום הזה.



משבר נוסף פרץ באמצע שנות ה־90 סביב מינויו של רוני בר־און, לימים שר האוצר, לתפקיד היועמ״ש. ממשלת בנימין נתניהו הקימה ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר. הוועדה אימצה את המלצות ועדת אגרנט משנות ה־60, אך המליצה שגם הסמכות למינוי היועמ״ש תינטל באופן חלקי מהממשלה, וזאת בדרך של מינוי ועדה ציבורית שתמליץ לממשלה על שלושה מועמדים, שמהם תבחר הממשלה את המועמד הראוי.



גם המלצה זו אומצה בידי הממשלה, אף שלא היה בה כל צורך, שכן ממשלה שקובעת אם יוצאים למלחמה או תוקפים כורים גרעיניים, יכולה לקבוע מי יהיה היועמ״ש ללא צורך במסננת של ועדה ציבורית, שספק אם חוכמתה גדולה מחוכמת הממשלה. מאז ומעולם מינתה הממשלה ללא ועדה ממליצה שורה של אנשים ראויים ביותר לתפקיד היועמ״ש, בהם חיים כהן, מאיר שמגר ואהרון ברק.



אחת ההמלצות של ועדת שמגר, שאומצה על ידי הממשלה, הייתה להגביל את תקופת הכהונה של היועמ״ש לשש שנים. בסוף השנה האזרחית יסיים יהודה וינשטיין את שש שנות כהונתו. יועמ״ש חדש, שאת זהותו תקבע הוועדה ותאשר הממשלה, יחל בתפקידו בראשית 2016.



מאז קום המדינה שימשו בתפקיד 12 אנשים, כולם הגיעו מהסקטור הציבורי, מבתי המשפט, מהאקדמיה וממשרד המשפטים. רק עו״ד יהודה וינשטיין הגיע מהסקטור הפרטי, ותכונתו הבולטת החיובית והמרעננת לעניין זה היא שלא הייתה לו גישה קטגוריאלית, שאפיינה את רוב קודמיו.



השמות המוזכרים בסבב הנוכחי, שאליהם בוודאי יצטרפו נוספים, אף הם מגיעים מהסקטור הציבורי: השופטת (בדימוס) הילה גרסטל, המשנים ליועמ״ש דינה זילבר, רז נזרי ואבי ליכט ומזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט. עד כה לא הוזכר שמו של עורך דין פרטי כמועמד לכהונה הרמה והמשפיעה, וחבל. גם אישה טרם כיהנה בתפקיד. היה וכך יהיה הפעם, עשויה הבחירה להיות שינוי מרענן.



בוועדת גרוניס חמישה חברים: שר משפטים לשעבר או יועמ״ש לממשלה לשעבר, חבר כנסת שייבחר בידי ועדת חוקה, נציג האקדמיה ונציג לשכת עורכי הדין שכבר נבחר - יחיאל כץ. כרטיס הכניסה לחדר הממשלה הוא תמיכתם של לפחות ארבעה מחברי הוועדה. כאמור, הוועדה תמליץ לממשלה על שלושה שמות. ככל שהממשלה לא תחפוץ באיש מהם, תוכל הוועדה להגיש המלצות נוספות. במקרה כזה גם שר המשפטים יוכל להגיש מועמד מטעמו.



בחירת היועמ״ש איננה עוד מינוי אחד מני רבים של הממשלה. זו הכרעה דרמטית ומשנה גורלות. היועמ״ש הוא תפקיד דומיננטי בעל עוצמה שחייב דין וחשבון רק לחוק, שאותו הוא מפרש על פי השקפתו ולכן מתחייבת זהירות רבה בהכרעה.