טוב שכן קרוב: השותפים הסונים של ישראל למאבק נגד איראן

הנאומים החלולים של הנשיא האמריקאי, שכאילו נלקחו מטקס מלכות יופי, עם אמירות על "שלום עולמי", רק הדגישו את עומק השבר. ברק אובמה לא דיבר רק מתוך נאיביות. ההסכם עם איראן משקף אמונה אידיאולוגית עמוקה שלו, שכבר הכריז עליה עוד בטרם נבחר לכהונתו הראשונה כנשיא – שמטרת העל שלה להביא לחידוש יחסים עם קובה ואיראן. אבל במקום להדליק סיגר ולנוח אחרי חידוש היחסים המתבקש עם הוואנה, אובמה שלח את מזכיר המדינה שלו לרוץ, גם אם זה על קביים, ולהביא הסכם עם איראן בכל מחיר. התוצאה היא בכייה לדור אחד לפחות אם לא יותר.
 

עם חתימת ההסכם פצח אובמה במסע שיווק אגרסיבי, שלא בחל גם במצגי שווא, שלא לומר שקרים ("יתקיים פיקוח על איראן בכל מקום ובכל זמן") שסותרים את נוסח המסמך החתום. גם השאלה שחזר ודיקלם – "וכי מה האלטרנטיבה להסכם? מלחמה?" – אינה שאלה רטורית. האלטרנטיבה להסכם המחפיר הזה הייתה הסכם טוב, וממשל אובמה לא ידע להשיג אותה.
 

כמו ילד שנכשל במבחן וטוען שהאלטרנטיבה היחידה הייתה לא לגשת אליו כלל. אז זהו שלא. אפשר היה ללמוד טוב יותר למבחן הזה ולהוציא ציון הרבה יותר גבוה. כל התנאים היו לטובתו – איראן היא שנאנקה תחת הסנקציות, היא שלא הייתה לה אלטרנטיבה אחרת פרט מלהביא הסכם והיא זו שהזמן דחק לה. אבל הממשל האמריקאי, בשילוב טראגי של חוסר כשרון, נאיביות וחוסר הבנה של המזרח התיכון, בחר להיכשל במבחן ועכשיו הוא מציג את זה כתוצאה הטובה ביותר שניתן היה לקוות לה. 

הכניעה זועקת כמעט מכל סעיף ב-159 עמודי ההסכם: המשך פעולת המתקן התת קרקעי בקום, הזכות של איראן להמשיך ולפתח צנטריפוגות מתקדמות, "ביקורות הפתע" שדורשות התרעה של 24 ימים מראש והגשת כל חומר מודיעיני לידי האיראנים - ויש עוד עשרות כאלה. שיא השיאים של ההסכם:  הסרת הסנקציות מעל מפקד גיס אל קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני – אדם שאין לו קשר לפרויקט הגרעין ושכל עבודתו בשני העשורים האחרונים היא ייצוא של טרור ומוות – גם הוא זוכה למחילה בהסכם עם איראן.
 

במו ידיו פירק חתן פרס נובל לשלום, מי שמתיימר להביא "שלום ויציבות לעולם", את היסוד האחרון של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. המסר שעולה מההסכם הזה לכל המדינות החתומות על האמנה הוא שאם היא תפר את האמנה, תשקר ותסתיר - תזכה לא רק לסליחה אלא גם לפרס וללגיטימציה. אחרי הסכם כזה – אין סיבה שמישהו ימשיך לכבד את האמנה הזאת, שהצליחה ב-45 השנים האחרונות להגביל את תפוצת הנשק הגרעיני בעולם.
 

בריאד, בקהיר ובאנקרה התחילו השבוע להרהר ברצינות ברעיון של השגת יכולות גרעיניות משלהם. אם צריך להמר – הסעודים יהיו הראשונים שיעשו את הצעד הזה. הסונים לא יישארו אדישים לתמיכה ולהכרה שארה"ב נתנה השבוע למחנה השיעי. כשמדינות ערב מסתכלות על איראן, הן רואות בה איום הרבה יותר מדאיג מדאע"ש: מדינה של 80 מיליון, עם תשתית אנושית משכילה ועם שאיפות להפוך למעצמה אזורית ולמנהיגת האיסלאם. עכשיו, כשהכלכלה שלה תמריא וכספי התמיכה שלה בארגוני הטרור באזור יאמירו, איראן נראית כאיום הרבה יותר דרמטי לשלום וליציבות מחבורת הפרחחים עם הטויוטות הלבנות של דאע"ש.

מסוכנים פחות, לוחמי דאעש. צילום: רויטרס 
 

מה נותר לישראל לעשות? לא הרבה. החודשיים הקרובים יושקעו במאמץ לגייס את הרוב הנדרש בסנאט כדי לסכל את ההסכם. סיכויי ההצלחה נראים נמוכים כרגע, אבל חודשיים הם הרבה זמן ויש מערכת בחירות בפתח. בתרחיש הסביר יותר, שבו אין רוב בסנאט להכשלת ההסכם, נותרת ישראל כמעט בודדה במאמץ המודיעיני לעקוב אחרי האיראנים ולוודא שהם לא מפרים את ההסכם. אין להם סיבה אמיתית להפר אותו – טהרן קיבלה עסקת חלומות ויש לה סבלנות לחכות עוד עשור לפני שתתחיל להרכיב פצצות גרעיניות. 
 

אתמול הגיע לישראל שר ההגנה האמריקני עם חבילת ממתקים ביטחוניים כפיצוי על ההסכם. ראש הממשלה ושר הביטחון שמעו את ההצעות, אבל לא ענו מחשש להיות כבולים במלכודת הדבש שמכין להם הממשל. בעוד חודשיים, אם ייכשל המאמץ בקונגרס, תתמסר ישראל לפיצוי האמריקני ותנסה להוציא את מקסימום המתוק מהעז הזה.
 

נתניהו ימשיך לדבר על כל האופציות שמונחות על השולחן, אבל האמת היא שהאופציה הצבאית יורדת מהשולחן כל עוד איראן מצייתת להסכם. בעשור הזה ישראל תצטרך לשכלל ולשפר את האופציה הצבאית שלה למול איראן, שבינתיים תוכל להתחמש ולהתמגן מפני תקיפה עתידית. כשיפוג תוקף ההסכם ואיראן תתחיל את הזינוק לעבר הפצצה, ישראל תצטרך להיות שם, מוכנה לעצור את האיראנים.

ישראל, שלפני למעלה מעשור הצליחה לרתום את העולם כולו למאמץ לבלימת הגרעין האיראני, איבדה בשנים האחרונות את הקשב של הקהילה הבינלאומית. ההתעקשות להציג עמדה קיצונית ובלתי מתפשרת, גם אם צודקת, התעלמה מהרצון של המערב להגיע לפתרון בדרכי שלום לסוגיה האיראנית. לזה נוספו שורה של טעויות קשות, חסרות אחריות, שעשה נתניהו ביחסו לממשל האמריקאי, שרק העמיקו את המשקעים האישיים. האיש שחרת על דגלו את המאבק בגרעין האיראני רואה עכשיו את מפעל חייו מתמוטט ואין כמעט שום דבר שהוא יכול לעשות לעצור את זה. מדובר בכישלון מהדהד של המדיניות הישראלית, והכסילות של ממשל אובמה לא גורעת ממנו.

"תסכול זה לא תוכנית עבודה" שאול מופז. צילום: פלאש 90

מה יעשה נתניהו כשהצעצוע היקר לליבו, שלא לאמר סלע קיומו, ילקח ממנו בעוד כמה שבועות? האם יידע לאמץ אג'נדה חדשה שתנטרל את הסוגיה הפלסטינית ותעקר במידה רבה את היריבות מול איראן? זה ידרוש ממנו מנהיגות שלא הפגין עד היום. יוזמה מדינית מול הפלסטינים, גם בהנחה המוצדקת שהסכסוך איתם לא יכול להגיע לפתרון בדורנו, תנטרל במידה רבה את היריבות של העולם המוסלמי מול ישראל ותסלול דרך לברית אזורית עם הסונים כנגד המשטר האיראני. היא תעקר גם את יוזמת החרם האירופי נגד ישראל ותקנה לנו מרחב לגיטימציה רחב ויציב. 
 

יש לא מעט הזדמנויות שהניחו השינויים באזור לפתחנו, והדרך לנצל אותן עוברת ברמאללה. מו"מ מול הפלסטינים בגדה והסדרת היחסים מול עזה יסללו לישראל את הדרך לשורה של בריתות עם שותפים באזור שחולקים איתנו את הדאגה והחשש מהמעצמה האיראנית. ישראל חייבת למצב את עצמה מדינית ומוסרית במקום טוב יותר כדי שעמדתה תשמע ותשפיע. אם כך נהג בנו העולם בנושא האיראני, לא קשה לדמיין מה יקרה בספטמבר, כשמועצת הבטחון תדון בהכרה במדינה פלסטינית. אנחנו יכולים להמשיך ולהתבצר בצדקתנו ובמררה על העולם האנטישמי, אבל כפי שטבע פעם הרמטכ"ל שאול מופז: "תסכול זו לא תכנית עבודה".