לאחרונה, במסגרת "הפסטיבל התקשורתי" לציון עשור להתנתקות, אנו עדים לשטיפת מוח באמצעות רעיונות, מאמרים ושאר הגיגים המשלבים רגשנות, ברובה מוצדקת, עם יצירת מצג שווא של התקופה שקדמה להתנתקות.



הכאב האנושי של אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם ולעבור לבלתי נודע מבחינתם - מובן לי. הצער על ירידתו לטמיון של מה שנראה בעיניהם כמפעל חיים נהיר לי, וכך גם השבר הגדול של מי שמאמינים בהשגחה העליונה וציפו לסיוע ממרומים למאבקם.
 

צר לי על ההטעיה המכוונת (שמטעה גם רבים וטובים באופוזיציה של היום) לגבי התקופה שקדמה לעזיבתנו את קן הצרעות של עזה. המצב מול הרצועה היה רחוק מלהיות פיקניק, ועשרות חיילים ואזרחים ישראלים שילמו בחייהם בעשרות, אם לא מאות, פיגועי ירי , מטענים, ירי מרגמות ושאר מרעין בישין.
 
ממעקב אחרי הפרסומים עולה הרושם כאילו החלפנו יחסי שלום נפלאים באלימות בלתי פוסקת. מההתרפקות על העבר המופלא של מרבית הכותבים והמרואיינים נוצר הרושם כי גוש קטיף היה סמל ליחסי שלום ושכנות טובה עם תושבי עזה. על פי הספינולוגים החדשים, ירי הקסאמים על ישראל התחיל רק אחרי פינוי הגוש ולא באפריל 2001, ארבע שנים קודם לכן. זו אינה ההטעיה היחידה. רק בשנת 2004 , למשל, שבה ישבנו עמוקות בתוך הרצועה, נורו 1,528 טילים מעזה אל עבר יישובים ישראליים.
האירועים הקשים והכואבים של 2004 כאילו השתכחו מאותם חבורה טועה ומטעה: הם שכחו את ששת הרוגי פיצוץ הנגמ"ש ב־11 במאי 2004 בציר פילדלפי, את חמשת ההרוגים למחרת מפיצוץ דומה, את שני ההרוגים שעסקו באיסוף שרידי הגופות יומיים לאחר מכן. אך לא רק בשנת 2004 עסקינן. גם בשנת 2003 היו 17 הרוגים מירי וממטענים בנצרים, חאן יונס, רפיח ודיר אל־בלח. גם ב־2002 עלתה לנו שהותנו המיותרת בעזה בנפגעים רבים וכך גם ב־2001, ב־2000 וקודם לכן.
 
היציאה מעזה באה לתת מענה ביטחוני למחיר  הכבד בחיי אדם של שהותנו בביצה העזתית הטובענית מלאת היתושים. לא תאוות נסיגה, אלא שיקול ביטחוני קר.
נכון שעדיף היה לצאת מעזה בהסכם. הואיל ובאותה עת הייתי שותף פעיל (ובמקצת מהמקרים מוביל) של המגעים להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת שרון כדי להבטיח את ביצוע ההתנתקות, ועד לשיחות שהתקיימו בין שרון לפרס סביב נושא זה, ואפילו הייתי חלק מצוות ההידברות שניהל רמון עם דחלאן ואחרים טרם הפינוי, אני חייב לציין כי עמדת מפלגת העבודה דאז הייתה ברורה, ולפיה בראש סולם העדיפויות עומד פינוי עזה בהסכם עם הרשות הפלסטינית - צעד שראש הממשלה דאז, שרון, התנגד לו בתוקף.
 
החלופה שעמדה אז הייתה להישאר בעזה על המחיר המדיני (חוות הדעת הקשה של בית הדין בהאג בעניין גדר ההפרדה) והמחיר הביטחוני הכבד בחיי אדם בתוך היישובים ברצועה ומסביב לה - או לצאת באופן חד־צדדי. היציאה מעזה לאלתר הייתה ההכרעה הנכונה גם אם לא המושלמת. המשך שהייתנו בעזה היה, בבירור, מגביר את הטרור וגורם חלילה לגידול באבדות בנפש.
 
לסיכום, מי יתקע לידינו שאילו היינו מתפנים בהסכם, זה היה מחזיק מעמד נוכח השתלטות חמאס על הרצועה? והאם ממשלות ישראל נהגו נכון במדיניותן מול עזה לאחר הפינוי? זו כבר שאלה אחרת לדיון אחר.
הכותב שימש כיועץ מיוחד למשרד המשנה לראש הממשלה בזמן ההתנתקות