שאלה: מה עבר במוחם של הפורעים שהציתו את בית משפחת דוואבשה כשהתבררו התוצאות המזוויעות של מעשיהם?
יש שתי תשובות אפשריות: הראשונה, שהם נבהלו. לא לזה הם התכוונו. הם בסך הכל רצו להתפרע קצת, לשחרר לחץ, לגבות מחיר סמלי מהרשויות על הריסת הבתים בבית אל. הם לא מעוניינים בהבערת המזרח התיכון על יושביו. התשובה השנייה: הם עלצו. סוף־סוף זה הצליח להם. יכול להיות שהפיצוץ הגדול בדרך. פעמי הגאולה נשמעים באוויר.
לצערי, רוב הסיכויים שהתשובה השנייה היא הנכונה. רוב הסיכויים שהם מתפללים עכשיו שיתר בני משפחת דוואבשה יצטרפו לעלי הקטן וינפחו את נשמתם. הם לא חוששים מהתוצאה. להפך, הם כמהים לה. הם אנשי הכאוס המושלם, מבחינתם שום דבר לא באמת משנה. מלחמת דת? הלוואי. התנגשות גוג ומגוג? מי ייתן. הרי "ישועת השם כהרף עין", אז אין מה לפחד כלל. החוברת שנתפסה אצל חבריהם, שהציתו את כנסיית הלחם והדגים, נקראת "מלכות הזדון". אנחנו המלכות. להם הזדון. הם איבדו כבר מזמן קשר עם הממלכה הזאת. הם קמים עליה להשמידה. ישראל סיימה את תפקידה ההיסטורי. הציונות החזירה את היהודים הביתה והקימה להם מדינה, עכשיו היא יכולה ללכת. אין בה צורך עוד. מעכשיו, זו מדינת הלכה.
הרעיון המסדר של האנשים האלה לא שונה במהותו מהרעיונות של קיצוני האסלאם: כל מאמיני הדתות האחרות כופרים ובני מוות. רק האלוהים שלנו צודק. יש לקדש מלחמה על המתנגדים. אין להירתע מאלימות, דם ואש הם כלי עבודה רצויים. נכון, עוצמת האלימות מפרידה, עדיין, בין הקיצונים שלהם לשלנו, אבל אנחנו מתחילים להשלים פערים. וזה מדאיג. כי עד לא מזמן יכולנו להגיד בלב שלם שאנחנו שונים מהם. ככל שעובר הזמן, האמירה הזאת הופכת בעייתית. היא כבר לא נאמרת בלב שלם.
תחושת חורבן הבית שפשטה בסוף השבוע במחוזותינו דילגה על שירות הביטחון הכללי. בשב״כ מכירים את התופעה הזאת מקרוב וסבורים כי הגרעין הקשה של הפעילים האמיתיים במחתרת הטרור הזאת מונה, עדיין, ״רק״ כמה עשרות. האלוף במילואים אבי מזרחי, לשעבר פיקוד מרכז, אמר אתמול בערוץ 2 שלדעתו זה כבר כמה מאות. כך או אחרת, נדמה לי שהמערכת המשפטית צריכה להוריד, סוף סוף ובאיחור אופנתי, את הכפפות. הגיע הזמן שהחברים האלה יבלו במעצרים מינהליים, בדיוק כמו טרוריסטים פלסטינים. טרור הוא טרור בכל שפה, בכל דת ובכל מזג אוויר. כפי שלמדה, על בשרה, משפחה דוואבשה.
מה שצריך להטריד אותנו עוד יותר מהפיגוע המזוויע, הוא האווירה. ההתנפלות המחליאה על נשיא המדינה רובי ריבלין רק כי העז להזדהות עם קורבנות הרצח בדומא. הקריאות של פוליטיקאים לעלות על בית המשפט העליון בדחפורים. שקיות הצואה והשתן שמתנחלים קיצונים זורקים על אנשי כוחות הביטחון שמנסים להרוס מבנים בלתי חוקיים בבית אל. ההסתה נגד ציבורים שלמים, שנשמעת ומתוזמרת מהחלונות הגבוהים ביותר. מסעות השיימינג האינטרנטיים נגד כל מי שלא מתיישר עם הזרם ומצדיע לדגל, כזה או אחר. גל עכור ורע של שנאה, הסתה, קיצוניות וחוסר סובלנות שוטף את המדינה, מפעפע ומציף את הרחובות בלבה רעילה של רוע. אחר כך, כשנזרק בקבוק התבערה והדם נשפך, כולם מזדרזים להזדעזע ולגנות. כשפורע חרדי מתנפל על נערים ונערות במצעד הגאווה עם סכין מגואלת בדם, כולם מזדרזים להיות מופתעים והמומים. כאילו הכתובת הזאת לא מרוחה על הקיר כבר זמן רב מולנו, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף.
יידע ראש הממשלה בנימין נתניהו, יידעו כל שריו, שליחיו ואוהדיו: מי שזורע גשם, קוצר סופה. אי אפשר יהיה להינקות מאחריות בדיעבד. האחריות הזאת מונחת לפנינו, ברורה וקיימת. אחרי רצח יצחק רבין כולם רחצו בנקיון כפיהם. נתניהו, שניצב על המרפסת ההיא, הגיע אבל וחפוי ראש ללוויה. אף אחד מהרבנים שניהלו את מסע הציד נגד יצחק רבין לא הובא לדין. מה הפלא שעכשיו הם נאלמים דום ולא מגנים את מה שעולל צאן מרעיתם בשבוע שעבר. יש להם גיבוי, יש להם קבלות, אין להם ממה לפחד.
עוד דבר קטן צריך להדאיג אותנו: העובדה שהמשטרה הצליחה לעצור, כמעט מיד, את גלעד קליינר, בנו של ח״כ לשעבר מיכאל קליינר, שכתב סטטוס בגנותו של ישי שליסל רק כי ״לא השלים את העבודה ולא הצליח להרוג אף אחד מהסוטים הארורים״. קליינר הובא למחרת בבוקר בפני שופט, ששחרר אותו מיד למעצר בית ומנע מהמשטרה לערער על ההחלטה. נפלא מבינתי מה עבר במוחו של השופט שחתום על השחרור הזה. הוא אסר על קליינר לכתוב דברים דומים במשך שבעה ימים (!!). ואחרי השבוע הזה, כבר מותר? מה עוד צריך לקרות כדי שגם שופטי ישראל יבינו שאנחנו במלחמה? לא מדובר במלחמהנגד אויבהיצוני. זוהי מלחמת קיום נגד או יבהקם עלינו מבפנים. ככזו, היא הרבה־הרבה יותר מסוכנת.