בתוך הלהבות: איך הפכו את הציבור הערכי ביותר בארץ למוקצה

ובתוך הלהבות האלה אין זמן אמיתי לחשוב, צריך לשרוד. אין זמן לרגישות, לבחינה מחודשת. אין זמן לחשבון נפש עמוק ואין אפשרות לעשות אחד כזה כשנפשותינו מוטלות על שולחן הניתוחים התקשורתי־ציבורי, ומבוצע בהן ניתוח ראווה. רק תחושה עמומה שמשהו פה כל כך לא נכון, מהשורש, מהבסיס. משהו מעוות כמו שריפה, עושה דפורמציה של הצורה שלנו.

היינו טובים לפני רגע. מלח הארץ. הציבור הערכי ביותר, המתנדב והנלחם בשביל כולם. היינו גאים להשתייך אליו. ואז באו אלה, ושרפו תינוק, ועכשיו כולנו שרופים. 

ואנחנו יכולים לעמוד ולצעוק: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". אבל הלהבות גבוהות, והסירנות צורחות, והתקשורת, שרק חיכתה לרגע כזה, נוהמת, נובחת, והשיירה עצרה מושפלת עיניים, ופתאום כל המפעל העצום הזה מוכתם. כל חובש כיפה הופך להיות רוצח פוטנציאלי, נער גבעות בלי גבול מוסרי, ואת זה לא אנחנו עשינו. לזה בדיוק חיכתה התקשורת.

ולדלק של השריפה, עם החום הנורא של אלוהים, מושלכים זיקוקי התקשורת, שזה לה יום חג. ארגזים של תחמושת היא זורקת למדורה, היא הרי אוגרת אותם כבר שנים. ראיונות ממוחזרים, האשמות עבשות, סכין ביד אחד ומפוח בשנייה. "הציבור שלכם". "הימנים". "למה תמיד ורק מהצד הזה". 

אם נמשיך לעקוב, מעורפלי מבט וצרובי גרון, בעקבות סימון השבילים הזה, לא נגיע לשום מקום טוב. אין מעיין רגוע צונן בסופו, אין שלווה, אין אהבה או אחדות. הבעיה היא, שזה לא רק השביל של גב ההר, זה לא רק השביל של הימין ההזוי, השנוא, המוקצה. זה שביל ישראל. 

מעצר מנהלי

כשחאדר עדנאן, העציר המינהלי ששבת רעב 66 יום, שוחרר מהכלא, מחה השמאל כפיים ומחה נגד מעצרים מינהליים. זהו כלי רע ולא מוסרי, אמרו אז, דרך של המערכת לנצל לרעה את כוחה. השבוע נעצרו סלונים, אטינגר ומאייר, שלושה צעירים תפוחי פאות וקרועי חיוך שחץ. לא ציפיתי לשמוע מ"בצלם" קריאות גינוי. 

ב־1994, ב־1996 וב־2003 עצרו את נעם פדרמן במעצר מינהלי. אלישבע, אשתו, מתארת את אחד המעצרים האלה בפייסבוק שלה: "שתיים לפנות בוקר. הבית שקט. עברו עלינו ימים קשים. מבלבלים. דם. מוות. לשם שינוי הנרצחים לא היו יהודים. המחיר כבד. כבד מאוד. לא מוצאת את נפשי. כשאני נרדמת סוף־סוף, אני שומעת כאילו מתוך חלום, חלום בלהות, דפיקות על דלת הברזל. הדפיקות הולכות ומתעצמות. הדלת עומדת להישבר. אני משפשפת עיניים, קורעת בכוח את קורי השינה. אבן כבדה, סלע, צונחת כמשקולת מהלב למעמקי הבטן. בחילה אוחזת בי. מה זה? ערבים עולים על הבית? 
 

"לא, אני מצליחה לזהות צעקות בעברית. ממהרת ללבוש חצאית על הפיג'מה וכיסוי ראש. ניגשת בכבדות ובצעדים כושלים לעבר הדלת. מציצה ורואה אנשים לבושים בגדים אזרחיים צורחים שנפתח את הדלת. אני מנסה לשאול מי הם ומה הם רוצים, ונענית בצעקות גסות שאם לא אפתח מיידית, הם ישברו את הדלת ויעצרו אותי על הכשלת שוטר. הבנות מתעוררות ומתחילות לבכות. אני משחררת את הבריח ופותחת. לא מספיקה לפתוח את הדלת ונהדפת בכוח אל מעמקי הדירה, כשלתוך הקן החמים שלנו פורצים עשרות אנשים חמושים עם נשק דרוך. 

"'באנו לעצור את נעם'. 'למה? מה הוא עשה?' אני שואלת. 'הוא לא עשה כלום. זה מעצר מינהלי'.

"אני ניגשת להרגיע את הקטנות. לחבק ולנחם. לא מרשה לעצמי לבכות. הבנות צריכות אותי. 'לאן אתם לוקחים אותו? לכמה זמן?'. אין תשובה. אני מנסה לעוות שפתי במעין חיוך לאיש שלי, שלפחות ידע שהוא משאיר בבית אישה חזקה, שתדאג לילדים ושתפעל למענו.
 

תוך דקות ספורות הוא נלקח. אני קורסת על הרצפה. כשהבנות נרדמות אני מרשה לעצמי לבכות את עצמי לדעת. לשחרר את כל דמעות התסכול, הצער, הכאב, אי ההבנה, חוסר היכולת להכיל את כמויות השנאה. זהו פשע שנאה. זהו מעצר מינהלי.
 

"מעצר מינהלי - ללא עילה וללא משפט - הינו פשע שנאה המבוצע על ידי מוסדות המדינה. להבדיל מפשע שנאה של אדם בודד - אף אחד לא נותן ולעולם לא ייתן את הדין על הפשע הזה. אין לו גבול ואין מידה...".
 

בניגוד לאלישבע, אני בעד הכלי הזה, אבל מבקשת שלשר הביטחון תרעד היד בכל פעם שהוא חותם על הצו (וזו דעתי גם בנוגע לערבים, כפי שכתבתי לפני כמה שבועות). במעצר מינהלי לא מובא החשוד למשפט, מחשש שאז ייחשפו המקורות של כוחות הביטחון שהפלילו אותו. מצד שני, אי אפשר לשחרר אותו כי הוא "פצצה מתקתקת". 
 

אני לא רוצה שיסתובבו רוצחים בקרבנו, בטח לא כאלה היכולים לבצע זוועה כזאת ולהמשיך בחייהם בלי לשמוע באוזניהם את צרחות התינוק הנשרף. אני רוצה שיהיה חוק, אני רוצה מוסר, אני רוצה שיחזור מחננו ויהיה טהור.