נראה שהשב"כ, צה"ל ומערכת הביטחון, ובמיוחד ראש הממשלה ושר הביטחון, החליטו  להעביר הילוך. הפשיטות אתמול על המאחזים בעדי עד והבלאדים, שכללו חיפוש בכמה בתים, עיכוב לחקירה של תשעה והוצאת צווי מעצר מנהליים לשני פעילי ימין קיצוני, מעידים כי סוף סוף חודרת להכרת הממסד

המדיני-ביטחוני ההבנה שיש סכנה של ממש מצד אותם עשרות יהודים החשודים בפעולות טרור או בתכנון פעולות כאלה. המאחז עדי עד שוכן ליד הכפר דומא שבו בוצע הרצח לפני עשרה ימים של האב ובנו בני משפחת דוואבשה.



שני המאחזים שעליהם פשטו השוטרים, אנשי השב"כ וצה"ל נחשבים למעוזי הטרור היהודי. השניים שנגדם הוצאו צווי המעצר – מאיר אטינגר ואביתר סלונים, נחשבים למנהיגי הקבוצה, שאין לה שם אך יש לה מטרה ברורה. הקבוצה אמנם מדברת על מרד בישראל כמדינה דמוקרטית אך כוונתם בעיקר לעורר פרובוקציות אלימות, בתקווה שיגרמו לתגובות נגד של פלסטינים עד כדי התקוממות, שתגרום למדינה לפעול בעוצמה לדיכויה.
 

הראשון שנגדו הוצא בשבוע שעבר צו מעצר מנהלי הוא מאייר, שבשב"כ חושדים כי היה קשור בהצתת כנסיית הלחם והדגים בכנרת. בשב"כ ובמשטרה חושדים כי אטינגר וסלונים קשורים גם הם להצתת הכנסיה ואולי גם לפיגוע בדומא, שנקווה כי מספר הקורבנות בו, העומד על שניים, לא יעלה, ושהרופאים יצליחו להציל את אם המשפחה, הנאבקת על חייה. 
 
הצווים הוצאו בהמלצת השב"כ וחתם עליהם כנדרש בחוק, שר הביטחון משה יעלון. מטרת הפשיטות והמעצרים המנהליים היא משולשת: האחת היא להציק לאותם חשודים הנמנים עם הקבוצה. מבחינה זו מזכירה הפשיטה את התנהלות המשטרה שמגדירה חשודים בעבריינות פלילית כ"בדוקאים", כאלה שכל שוטר מצווה לבדוק אותם כל אימת שייתקל בהם. אך לפשיטות יש גם מטרה מבצעית. גם אם הסיכוי לכך לא גבוה – ביודעם שהחשודים בהתארגנות הטרור יודעים כיצד המשטרה פועלת וכיצד השב"כ חוקר ומתרגלים עצמם לקראת אפשרויות כאלה, חיפוש בבתים יכול תמיד להועיל, בתקווה שמישהו בכל זאת יטעה וישאיר חפץ או סימן שיכולים לסייע בחקירה או לשמש ראיה נגדו.
 
תכלית המעצרים המנהליים היא בעיקר סיכול. להרחיק את מנהיגי הקבוצה ודמויות מובילות בה מכל קשר עם העולם החיצון בכלל ומחבריהם בפרט. השימוש בכלי זה הוא בעייתי ודרקוני ובאופן עקרוני אינו ראוי במדינה דמוקרטית. ואם כבר נאלצים לעשות בו שימוש, יש לעשות זאת במשורה. אך מה יכולה לעשות דמוקרטיה המבקשת להתגונן מפני רוצחים פוליטיים ועבריינות אידיאולוגית?
 
ועדיין, מה שנעשה הוא מעט מדי ולמרבה הצער, מאוחר מדי. מעט מדי, משום שהחוק עדיין מפלה וימשיך להפלות בין פלסטינים חשודים במעשי טרור לאזרחים ישראלים החשודים בעבירות דומות. נגד הפלסטינים משתמשים במקרים מיוחדים המוגדרים "פצצה מתקתקת" באמצעים פיזיים ופסיכולוגיים קשים. פלסטינים עומדים לדין בבתי דין צבאיים בשטחים ואילו ישראלים בבתי דין אזרחיים במדינה. פלסטינים מורשעים ונענשים גם בעונשים קולקטיביים של אטימת בתיהם או הריסתם. ישראלים חסינים מפני ענישה זו. ב-48 שנות הכיבוש התפתחה בישראל בהדרגה פרקטיקה משפטית לפיה אין מספחים את השטחים לריבונות ישראלית אך מחילים את החוק הישראלי על הישראלים החיים בשטחים. זאת בניגוד למקובל במשפט, לפיו החוק חל על טריטוריה.
 
הצעדים ננקטים מאוחר מדי משום שהיה צורך להפעיל אותם כבר לפני יותר מ-30 שנה, כשנחשפה המחתרת היהודית הראשונה שפגעה בראשי ערים בגדה. חבל שאב ותינוקו היו צריכים ליפול קורבנות לטרור יהודי כדי שהמדינה תבין שאם היא לא תמגר אותו, הוא ימוטט את אושיותיה. ובכל זאת, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.