בחזרה לגורלן של שושלות הרוק ולעידן הקלאסי של הקולנוע

גורלן של שושלות רוקנרול שלא עלו יפה, בלשון המעטה. דאני הריסון הוא בחור חביב וגיטריסט בינוני. ג’ייקוב דילן התפרץ לסצנה עם הבטחה גדולה, ודעך. זק סטארקי שהחליף את קית’ מון ב”המי” אינו רינגו וכן הלאה. באלבום הבכורה שלה Didn’t it Rain מצטיירת אפשרות שאיימי הלם, בתו של ליבון הלם, סולן ומתופף “הלהקה” ובעל אחד הקולות המקוריים והמיוחדים ברוק האמריקאי, היא היוצאת מן הכלל. לא מיד. לא בכל השירים. לאו דווקא באלבום המופק והמעוצב מדי שבו התקבלה החלטה עקרונית להעדיף עיצוב אולטרה־מודרני כתפיסה אסתטית לשירים המשוועים למגע ההקלטה החיה והספונטנית שאפיינה את המוזיקה שבתוכה גדלה הלם. אבל יש לה קול מיוחד שכמו נולד לביצוע מרגש של פולק־רוק, וכמה מהשירים נצרבו בזיכרון בשמיעה ראשונה.
 

הלם, שמת ב־2012 מסרטן גרון, חתום כמפיק־על של אלבום הבכורה של בתו. יותר קרדיט של כבוד מאשר ידו באולפן ההקלטה. אי אפשר לטעות בצליל ובמקצב המיוחד של תיפופו בשלושה מהשירים. אבל לא תרומתו הזניחה היא שמציבה את אלבום הבכורה של בתו כהבטחה ראשונית שלמימושה כדאי לחכות בסבלנות. השירים חורגים מהשגרה הידועה מראש של הז’אנר ומביאים משהו נוסף לשולחן. להלם קול מיוחד ומדויק המזכיר את קולו של האב, אך דומה יותר לקולה של בוני רייט כשהייתה צעירה. מוקפת בנגנים מוכשרים מהרכבים מאוחרים של הלהקה ושל ה־Midnight Rambles, הופעות ליליות שיזם הלם באסם שלו בוודסטוק, מפוזרים באלבום הראשון של הבת שירים מרגשים וייחודיים, שהם יותר משאיפה להתרפק על האפשרות שעדיין נמשכת המסורת. בניגוד לג’ייקוב דילן שנאלץ להגדיר את עצמו ללא עזרת אביו ובמאמץ להימלט מצלו הכבד, גדלה הלם, שרה והופיעה בבית מוזיקלי בעיירה הכה מזוהה עם מוזיקה אמריקאית. 

בעידן שבו במאים אינם מסוגלים לספר סיפור בפחות משעתיים וסרטים ארוכים נחשבים מועמדים מועדפים לאוסקר, מרתק ומרענן להיזכר שב־1955 לא הייתה זו פחיתות כבוד לנעול סרט חזק ואפקטיבי ב־81 דקות. לא פחות משמעותית היא העובדה שג’ון סטרג’יס, במאי Bad Day at Black Rock, הוא גם מי שביים דינוזאורים נחשבים כ”הבריחה הגדולה”, “הנשר נחת” ו”שבעת המופלאים”.

בעידן פוליטי בקולנוע האמריקאי, עשר שנים בלבד מתום מלחמת העולם השנייה, זה לא היה עניין פעוט למתוח ביקורת חברתית נוקבת על האופן שבו התייחסה אמריקה לאזרחיה ממוצא יפני, כאשר ריכזה אותם במחנות מעצר מבודדים אחרי פרל הארבור בחשד חשוך שהם עלולים להיות גיס חמישי ומרגלים בפוטנציה. בבלק רוק, עיירה קליפורנית זעירה, יורד מהרכבת שלעולם אינה עוצרת ספנסר טרייסי המצוין, גבר גידם ונחוש הקופץ ראש אל מאורת עקרבים ונחשים בניסיון לברר מה עלה בגורלו של קומוקו, חברו לנשק ממוצא יפני שהציל את חייו בלחימה באיטליה ושעקבותיו נעלמו. 

בכמו־מערבון היעיל, ההדוק והחזק הזה, פוגש טרייסי ברחוב המאובק כמה מהרעים המיתולוגיים של הקולנוע האמריקאי: לי מרווין, ארנסט בורגניין ורוברט ראיין ולצדם יושבי גדר מובהקים כוולטר ברנן ודין ג’אגר. טרייסי יודע שחובבי הלינץ’ הללו, הסרים למרותו של ראיין החמום, הם שאחראים להיעלמו של חברו. האיש בעל היד האחת בא להוכיח את הפשע ולהעניש אותם. בסרט שאינו מבזבז רגע על אווירה ושיחה קטנה ושמציג חתך אופייני להלוך הרוחות באמריקה של ג’ו מקארתי, משיג טרייסי את מבוקשו ונעלם במדבר שממנו הגיח. 

איור נעמי ליס-מיברג
 

בניגוד לדימוי, הלגיטימי בחלקו, של אומה המעדיפה אוכל תפל וסר טעם, מפתיעה אמריקה באהבה גדולה לחריף. מדף הרטבים החריפים בסופרמרקט ומבחר הפלפלים הטריים מפתיעים בהיקפם. אחרי שנים רבות של טעימה שיטתית, פיתחתי חיבה גדולה לסדרת הרטבים מאת Coyote Cocina, פס ייצור שמקורו ב־Coyote Cafe, המסעדה המקסיקנית הפופולרית של מרק מילר בסנטה פה, ניו מקסיקו, שהייתה בשיא הפופולריות שלה בשנות ה־90. בסמוך למסעדה ברובע העתיק בסנטה פה הייתה חנות שבה נמכרו כמה מהרטבים, הסלסות והמרינדות הטובים מסוגם.

כפוף לרעיון שאם גילית משהו טעים, טוב תעשה אם תצטייד בכמות גדולה, מילאתי את המזווה לפני מספר שנים ב־Prankster’s Red, אנצ’ו, צ’יפוטלה, הבאנרו ואחרים שאותם הוספנו בנדיבות למאכלים שונים. מבלי משים הלך הסטוק והידלדל עד שחרב. בירכתי המזווה מצאתי השבוע בקבוקון אחרון, שריד לימים טובים יותר. בניסיון לגלות מה עלה בגורל הרטבים הטובים ההם, העליתי שנעלמו. פה ושם ניתן עדיין למצוא סלסות שונות, אבל הרשת לא סיפקה נחמה גדולה. הרטבים אינם, וגם כאשר כתוב שהם בסטוק – אין כיסוי להכרזה. מי שנתקל בהם, מוזמן לעדכן. 

11.8: Hellfighters (בלו ריי), ג’ון ויין מכבה בארות נפט; The Knick (עונה 1), קלייב אוון כרופא נרקומן בתחילת המאה ה־20 בניו יורק. 14.8: הוצאה מחודשת עם שירי בונוס של אלבומי “פרוקול הרום”.  16.8: פרק הבכורה של Show Me a Hero, מיני סדרה חדשה מאת יוצר “הסמויה”, דיוויד סיימון. 18.8: Day for Night (בלו ריי) של פרנסואה טריפו במהדורת קריטריון; Last Words, מותחן חדש מאת Michael Koryta המצוין. 25.8: The Rievers (בלו־ריי), מסרטיו האחרונים של סטיב מקווין; Good Wife  (DVD) עונה 6. 28.8: אלבום כפול של ג’ימי הנדריקס מפסטיבל הפופ באטלנטה 1970; 1970־1975, קופסת אלבומים של The Faces ותשעה שירי בונוס בהדפסה ראשונה.