רוץ דונלד, רוץ

התופעה הפוליטית, ליתר דיוק הפסיכו־פוליטית, המרתקת של השנה בעולם היא עלייתו של דונלד טראמפ. סקר רויטרס שנערך לאחר מטח הביוב המיזוגני האחרון הורה שהוא ממשיך להוביל את מועמדי המפלגה הרפובליקנית עם 24%. המועמד "הטבעי" ג'ב בוש ירד ל־12%.

כשאתם צופים בטראמפ, תחשבו איווט ליברמן ומירי רגב באריזה של גבר בן 69, מדושן עונג וגס רוח, שעף על עצמו במטוס ששמו מרוח עליו, כמו על בנייניו, בדרך כלל בזהב על שחור. תוסיפו עיסוקים כמו הנחיית ריאליטי, ניהול תחרות מיס עולם, בתי קזינו ושלוש פשיטות רגל, וקיבלתם שמץ מהדונלד. כך ייקרא וייעשה לאיש שהעם חפץ ביקרו.

והעם הוא הסיפור - לא מופע האימים המוקיוני של טראמפ. אלא שאי אפשר לדון בעם שבוחר בו לפני שמנסים לגרד את האיש עצמו. "כיף!", כמו שצהל ג'ון סטיוארט ב"דיילי שואו" כשהוא מחשב קדימה כמה זמן נותר לו נותר להתענג על "אל דונאלדו" (כך כונה לאחר התקף השוביניזם הפומבי שלו) עד שיפרוש. לא צריך להיות אסטניס כדי לחוש שאט נפש אסתטי למראה תערובת השחור והזהב ותועפות השיש הוורוד במגדל טראמפ בשדרה החמישית, שלא לדבר על אגו־מניאק במובן הפרעוני, שמנציח את שמו באותיות קידוש לבנה בכל מקום שאליו הוא תוחב את גל הבלורית המחומצנת שנשפכת על מצחו.

בעולם העתיק, ובכמה חברות נחותות כיום, היו השליטים דרגה אחת מתחת לאלוהים. בעולם של היום, כשעל כל דולר כתוב IN GOD WE TRUST, הדונלדים הם דרגה אחת מעל אלוהים. דעותיו בנושאי כלכלה, חברה, חוץ וביטחון זניחות. ברור שהוא אוהד נלהב של ישראל ושל נתניהו. הקמפיין שלו, במהותו, אינו שונה מהקמפיינים של מרבית תנועות הימין הקיצוני באירופה ובישראל. ה"וואו!" הוא בגלל שזאת פק'נ אמריקה.

טכניקת המסרים שלו אינה שונה מהותית מזו של ליברמן, לפיד ונתניהו. גם במובן של יהירות גסה - אנחנו נזר הבריאה, וגם במובן של פמפום הפחד מן האחר - המקסיקנים, האיראנים והערבים, כולם על הגדרות. הסגנון הוא ליברמן, המהות היא ביבי וההתנהלות היא כשל לפיד, שניהם מוצרים טלוויזיוניים. עד עכשיו הנוסחה שלו עובדת. בעיני האדם הסביר המופע של טראמפ הוא נפיחה בבר ספורט במשחק פוטבול, אבל זו גם טכניקה.

כשנתניהו יורה את ה"ערבים נוהרים" שלו, אתה יודע שמדובר בסוג של עיוות מנטלי, ויחד עם זאת אתה שומע את הקליק־קלאק של גלגלי השיניים אצל הצדיק היודע את נפש בהמתו הנוהרת לקלפי. אצל ליברמן אתה שומע את החספוס הבוטה של מאבטח מועדונים ומבין שמה שאתה רואה זה מה יש: תגרן שווקים. אצל לפיד אתה שומע מבעד לחוכמולוגיה הזחוחה את הגסות המתרוננת ורואה את הקריצה הפרחחית למפיק, לנהג, למאפרת ולעוזרת ההפקה.

שלושת אלה, כמו טראמפ, שותפים לטכניקה ולסגנון של משפחת לה פן בצרפת, של ולדימיר ז'ירינובסקי ברוסיה, של יורג היידר באוסטריה ושל דומיהם. כמעט בכל מדינות אירופה והעולם הראשון יש מפלגה ומנהיג המדברים בשפתו של טראמפ - אבל זאת פק'נ אמריקה. ארץ מהגרים, שב־200 שנה יצרה עילית מתבדלת - ה־WASP - שאמורה למשוך למעלה את החברה כולה.

העילית אכן קיימת, אבל חלק מתוכה צמח להיות נצרות אוונגליסטית. תערובת של שמרנות, צדקנות, התחסדות, משיחיות וקפיטליזם חזירי־אימפריאלי. שלא לדבר עליונות הגזע הלבן ותמיכה בהחזרת עטרת ימי הביניים ליושנה בנושאי מעמד האישה, איסור הפלות, התנגדות לנישואים חד־מיניים, בריאת העולם על פי הספירה הנוצרית וכו' - פחות או יותר ברמה של רבני ישראל, עסקניהם בכנסת והאייתוללות בטהרן (לא סתם השווה אובמה בין קיצוני טהרן לקיצוני הרפובליקנים). טראמפ, אגב, לא שייך לאוונגליסטים, הוא ליסטים משל עצמו.

בפאב השכונתי

כדי לנסות להבין את התופעה צריך לחזור לתחילת המרוץ. אמריקה צחקה כשטראמפ הכריז על הקמת "ועדת היגוי לקמפיין הנשיאות". טראמפ עצמו לא חשב שיגיע רחוק יותר מאירוח בתוכנית הבוקר של פוקס. הוא החל לנסוק רק לאחר שגידף כאחרון הליברמנים. "מקסיקו שולחת אלינו אנשים עם הרבה בעיות. הם מביאים סמים, הם מביאים פשע. הם אנסים".

ואז, כשהיה ברור שהבן אדם גמור, הגיעו סקרי דעת הקהל והמשמעות הייתה "רוץ דונלד רוץ". "הפינגטון פוסט" הכריז בכותרת ראשית: "לא נבלע את הפיתיון; נסקר אותו בעמוד הבידור עם קים קרדשיאן". מאז הוא מככב בפרונט של החדשות הקשות. בהמשך הגיע השוס: האיש, שעדיין נחשב כמוקיון עבור כל אדם סביר במערכת האמריקאית, טיפס לטופ של ההובלה הרפובליקנית במרוץ.

לרגע היה נדמה שיקרוס בשל סטירת האגב שהעיף לעבר הסנטור הרפובליקני ג'ון מקיין. מטוסו של מקיין, אייקון כל־אמריקאי, יורט בווייטנאם ונפל בשבי. הוא עונה וויתר על העדפתו ליציאה לחופש עד שיצא אחרון השבויים. "הוא אינו גיבור מלחמה", אמר עליו טראמפ, "הוא גיבור בגלל שהוא נתפס. אני אוהב אנשים שלא נתפסו". אמר, ונשאר במרוץ. "אם הילרי קלינטון לא מצליחה לספק את בעלה", שאל בחשבון הטוויטר שלו, "איך תספק את אמריקה?".

הוא מוחמד עלי של הבחירות, מרחף כפרפר ועוקץ כדבורה. אפילו רופרט מרדוק הסתייג ממנו. מרדוק הוא ענק תקשורת ובעל פוקס ניוז, ערוץ הטלוויזיה שהיה הבליסטרה התקשורתית ששיגרה את טראמפ לחלל המרוץ. מעין "ישראל היום" עבור נתניהו. לאחר שרמז שמייגן קלי, הדארלינג הטורפנית של הימין האמריקאי, תקפה אותו בגלל שהיא במחזור, הקים עליו את כל המפלגה בדיוק כדי לעשות את מה שהוא הכי אוהב: לצפצף על כולם ולפנות ישירות לציבור שמתעב פוליטיקאים.

"שילוב של דמגוגיה ושטויות", אמר עליו המתמודד ריק פרי, שמרן מן הסוג המתנגד להפלות ותומך בתקיפת איראן (שזה הרבה יותר גרוע מהשטויות של טראמפ). "צריך לאלץ אותו לעשות בדיקות IQ לפני שמתירים לו להצטרף למרוץ", החזיר לו טראמפ ברמת הפאב השכונתי. שניהם צודקים, אבל עדיף סוחר ושוביניסט שאין לו אלוהים וקונה־מוכר לטובתו, על פני קנאים שחיים את דבר האלוהים ואת מצוות המיליארדרים שקנו אותם. טראמפ מציג אותם כחבורת חנונים שפולטים את המשפטים שלהם כסרט נע של סחורה ממוחזרת לעייפה, וברור שברמת השואו הוא אוכל את כל השאר.

טראמפ הולך על אמריקה כחולת הצווארון, אדומת הצוואר והשטופה בבידור ערוץ שתיימי (פלוס־פלוס), והחדשות הן אכן SHOW. זה בדיוק מה שהוא מוכר ומה שמוכרים דומיו בישראל ובעולם. בארה"ב, כמו אצלנו, לא תמיד הדמוגרפיה והריבוד הסוציאלי עובדים במקביל להתפתחות של חברה ליברלית חילונית ודמוקרטית. גם שם יש חלקים אפלים המתכתשים על הבכורה בינם לבינם. כמו שהבית היהודי מקצץ בנתח של הליכוד ותקומה בנתח של הבית היהודי, כך טראמפ מקצץ בנתח הרפובליקני וממשיך לצפצף עליהם מעל המקפצה.

בשלב הזה של ההתמודדות הפנים־רפובליקנית הוא כבר ניצח. קמפיין "כל הפוליטיקאים סמרטוטים" מביא אותו לעמדה שממנה הוא יכול לרוץ עצמאית ולדפוק סופית את סיכויי הנשיא הרפובליקני. גם הסיכוי שהוא יטיח בנתניהו "אתה מפוטר" סביר יותר מאשר שיעשה זאת נשיא דמוקרטי, לכן רוץ דונלד, רוץ. מדינת ישראל השפויה מאחוריך.